ת"ת 41727-08-16 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' א. וולפסון משקאות בע"מ

בפני התנגדות לביצוע תביעה בסדר דין מקוצר. התובעת, הינה מי שביטחה את הנתבעת וייצגה אותה בתביעה בגין מקרה ביטוח, בהתאם לפוליסה שהייתה בתוקף.

על פי טענות התובעת בכתב התביעה, בגין המקרה הביטוחי היא פיצתה צד שלישי בגין נזקים רכושיים שסבל במקרה הביטוח, תוך שהיא מפנה לנספח ג' לכתב התביעה ממנו עולה כי כל הסכומים ששולמו בתיק, שולמו בגין הוצאות בלבד, לכאורה. בנסיבות אלו נתבעים על ידה דמי ההשתתפות העצמית על סך של 5,436 ₪, שעה שסכום הקרן של דמי ההשתתפות העצמית על פי פוליסת הביטוח עמד על סך של 4,200 ₪.

הנתבעת מנגד טוענת, כי אין היא חבה בתשלום דמי ההשתתפות העצמית, שכן בזמן אמת פנתה אליה התובעת והודיעה לה, כי בכוונתה להתפשר בתיק והנתבעת סירבה לאשר את הסדר הפשרה.

כן טוענת הנתבעת, כי התובעת שלחה לה מכתבים בהם הבהירה, כי תנאי להסכמתה לפשרה בתיק הוא הסכמת הנתבעת לפשרה ולתשלום דמי ההשתתפות העצמית וכי ככל שזו לא תסכים לכך, היא תנהל את התיק והנתבעת תידרש לבוא ולמסור תצהירים. הנתבעת צרפה לתגובתה מכתבים, שלא צורפו לכתב התביעה, המעידים על כך שבין הצדדים התנהלו מגעים בעניין זה ושלשיטתה מעידים, כי הנתבעת לא הסכימה מעולם להסכם הפשרה. בסופו של יום נחתם הסכם הפשרה, לפיו התביעה נגד הנתבעת נדחתה ללא צו בהוצאות תוך שהתובעת ויתרה על הוצאות משפט. לשיטת הנתבעת היא לא הסכימה לכך מעולם התובעת חולקת על עובדה זו, הגם שלטענתה לא נדרש להכריע בכך לצורך בקשה זו, כמפורט להלן.

בנסיבות אלו טענו הצדדים טענות שונות בעניין תחולת סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח על מקרה זה ותוצאות החלתו על המקרה וכן טענות בדבר חובת התשלום מכוח חובת תום הלב גם אם סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח איננו חל בענייננו. התובעת הוסיפה וטענה, כי בהעדר התייחסות של הנתבעת לנסיבות סירובה לאשר את הסדר הפשרה במסגרת תצהירה הרי שיש לדחות את התנגדותה מטעם זה בלבד (הגם שלטענתה בסופו של יום הנתבעת הסכימה להסדר הפשרה). עוד טענה התובעת, כי על פי סעיף 68 נדרש, כי סירוב הנתבעת יעשה בכתב וסירוב שכזה לא הוצג ולא קיים.

התובעת הפנתה בסיכומיה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 2539/07 הפניקס נ' מאייר שיווק (1981) בע"מ בתמיכה לטענותיה.

מנגד טענה הנתבעת, כי בין אם סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח חל ובין אם לאו, בנסיבות המקרה, שהמבטחת ניסתה לקבל את אישור המבוטח במשך תקופה ממושכת ומבלי לציין שתוכל לקבל החלטה גם בהעדר הסכמה ושעה שהסכמה שכזו לא ניתנה, לטענתה, הרי שאין היא זכאית לתשלום דמי ההשתתפות העצמית. וכי מכל מקום, די בעובדות שהוצגו על ידי הנתבעת כדי להקנות לנתבעת, לכל הפחות טענת הגנה לכאורית העומדת ברף הנדרש למתן רשות להתגונן.

לאור השלב המקדמי בו מצוי התיק, אין בכוונתי להכריע בשלב זה בסוגיות שהעלו הצדדים הנוגעות להליך עצמו, די אם אציין בשלב זה, כי עסקינן בסוגיות לגביהן יש פסיקות שונות של בתי המשפט השונים, הן בקשר לתחולת סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח והן להשלכות סירובה של הנתבעת להסכם הפשרה (ככל שיוכח שכך היה) ותום לב הצדדים הן בהסכם הפשרה והן בסירובם להסכם על עצם תשלום דמי ההשתתפות העצמית וגובה התשלום. לעניין זה אוסיף, כי גם בע"א 2539/07, אליו הפנתה התובעת בסיכומיה, אומנם עמדת כבוד השופט שנלר תומכת בטענות התובעת אלא שדעתו בפסק דין זה הייתה דעת מיעוט ומצאנו בו גם עמדות שונות של כבוד השופט ד"ר ורדי וכבוד השופטת לבהר שרון. מכל מקום, בשלב זה בו מצוי ההליך דומה שאין עוד צורך להכריע בסוגיות אלו, שכן די באמור כדי ללמד על כך שבידי הנתבעת טענות הגנה שאינן בבחינת "הגנת בדים" וכי יש לאפשר לה את יומה בבית המשפט, בין היתר על מנת לברר האם אומנם סירבה הנתבעת להסכם הפשרה והאם הצדדים התנהלו בתום לב – בין בחתימת התובעת על הסכם הפשרה ובין בסירובה של הנתבעת לאשרו (ככל ויתברר כי אכן סירבה).

כאמור ב עא 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות: בשלב זה בו אנו מצויים על מנת לקבל רשות להתגונן על המבקשים להראות כי הגנתם איננה בבחינת הגנת בדים ולהציג ראיות העולות לכדי "בדל ראיה" להוכחת טענותיהם. הערכת משקל הטענות והראיות אין מקומה בשלב הבקשה לרשות להגן, אלא בהליך השיפוטי העיקרי.

רק אם מתברר לבית המשפט עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו כי היא משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא תינתן רשות להתגונן.

כן ר' ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ: "מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675 (להלן: זוסמן)). לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. לעומת זאת מי שהגנתו "הגנת בדים" תידחה בקשתו למתן רשות להתגונן (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.11.04) (להלן: עניין אלפי); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721). הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אינו בא במקום המשפט עצמו. אשר על כן במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678)."

בנסיבות תיק זה, בכל הנוגע לשלב זה של ההליך ומבלי שיהיה בכך כדי לקבוע ממצאים כלשהם לגבי תוצאות התיק בסופו של יום, הרי שבהתאם לכללים שהותוו בפסיקה באשר לקבלת בקשה למתן רשות להתגונן נראה כי הנתבעת עמדה בתנאים לקבלת בקשתה. איני סבור כי ניתן לכנות בשלב זה את ההגנה שהוצגה על ידי הנתבעת כ"הגנת בדים", וכן לא ניתן לומר בשלב זה כי אין כל סיכוי שהנתבעת תצליח בהגנתה.

לאור האמור ניתנת בזה הרשות להתגונן.

הצדדים יהיו רשאים לטעון לעניין הוצאות בקשה זו במסגרת הדיון בתיק.

נוכח סכומה התביעה תתברר בסדר דין מהיר.

התצהיר התומך בהתנגדות ישמש ככתב הגנה.