חברת הגיחון בע"מ נ' גבסי ואח'

1.הורתו של ההליך שבפניי בבקשה לביצוע תובענה, לפי הוראת סעיף 81א1(א)(2) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים (תיק מס' 513443-01-16), בגין חוב בסך 44,274 ₪ (נכון ליום 18.01.2016) שנצבר לנתבעים בגין צריכת מים ושירותים נלווים אחרים בהתאם לכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב הקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע-2009, עד ליום 25.09.2005. ביום 17.04.2016 הוגשה התנגדות. אליבא דגרסת התובעת כפי שנטענה בכתב הבקשה, הנתבעים הינם מחזיקים בנכס או בחלק ממנו, בו מותקנת רשת לאספקת מים, וכי אלה צברו חובות כלפי התובעת אשר לא שולמו חרף דרישות תשלום שוטפות ומכתבי התראה שנשלחו אליהם.

2.אליבא דגרסת הנתבעים כפי שנטענה בכתב ההתנגדות לביצוע התובענה וכן בתצהירו של הנתבע 1, לא קיימת יריבות בין התובעת לבין הנתבעת 2, משהנכס, חנות בשכונת גילה בירושלים, רשום בלשכת רישום המקרקעין על שמו של הנתבע 1 בלבד וכי חוזה האספקה של המים נערך בינו לבין התובעת. בנוסף, טוענים הנתבעים, כי אין מקומה של התביעה להתברר כתביעה לסכום קצוב, מאחר שבענייננו נדרש לערוך בדיקות האם לנתבעים אכן קיים חוב כלפי התובעת, וככל שכן – בגין מה ומהו שיעורו של החוב. מכל מקום, כופרים הנתבעים בקיומה של נזילה בנכס, כמו גם בשיעורה הנטען. בנוסף, מיום 28.03.2004 ועד ליום מתן החשבון בספטמבר 2005 כלל לא נבדק המונה ולא נעשתה קריאה שלו. טענה שלישית של הנתבעים היא, כי התביעה הוגשה על-ידי התובעת בשיהוי ניכר, בחלוף כמעט 11 שנים מאז מועד דרישת התשלום, תוך שחלה התיישנות על התביעה.

3.דיון במעמד הצדדים התקיים בפניי ביום 18.01.2017, בו נכחו בא-כוח התובעת, נציגת התובעת, גב' טלי רוכמן, הנתבעים ובא-כוחם. במהלך הדיון טענה התובעת, כי מרוץ ההתיישנות נעצר שעה שנוהלו הליכי משא ומתן בין הנתבע 1 לבין התובעת בניסיון להגיע לפשרה אודות החוב, כאשר מכירים הנתבעים בכך שהייתה נזילה סמויה בנכס. מנגד, טענו הנתבעים, כי מאז אותה דרישת תשלום אחרונה שנשלחה בחודש ספטמבר 2005 הנתבעים לא הודו כלל בקיומה של נזילה, ובפועל לא הוגשה כל תביעה. משכך, לטענת הנתבעים התביעה דנן התיישנה כבר בחודש ספטמבר 2012.

4.יש לבחון טענת ההתיישנות תחילה. בתאריך 26.03.2017 הגישה התובעת את תגובתה, ממנה עולה, כי היא מסכימה למחיקת התביעה כנגד הנתבעת 2. אשר לטענת ההתיישנות גרסה התובעת, כי בתאריך 11.07.2006 שולם על-ידי הנתבעים סך של 950 ₪ במסגרת הסכם פשרה שנערך בין הצדדים, ואולם ביום 13.07.2009, לאחר אי עמידה של הנתבעים בהסדר התשלומים, בוטל ההסכם והוחל בהליכי אכיפה. בעקבות זאת, פנה הנתבע אל התובעת וביום 29.04.2012 התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים במסגרתה ניתנה הנחייה פנימית בתובעת שלא להמשיך בהליכי האכיפה. כאמור, במסגרת הליכים אלה שילם הנתבע סך של 3,253 ₪ במהלך שנת 2013. משכך, טוענת התובעת כי מרוץ ההתיישנות החל אך ביום 13.07.2009 וכי נעשו הליכי אכיפה מנהליים שהובאו לידיעת הנתבע, וכל זאת בשים לב לתשלום הנתבע בשנת 2013 אשר מהווה הודאה בקיומו של החוב.

דיון ומסקנות:

5.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים על נספחיהם ומעיון בתגובות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, להלן נימוקיי.

5.1בענייננו אין חולק, כי התביעה דנן הוגשה בחלוף של כמעט 11 שנה מאז מועד דרישת התשלום ביום 25.09.2005. על-פי סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, תקופת התיישנות בגין נזק שיסודו בעילה דנן הינה 7 שנים מהיום בו נולדה העילה. ברי כי בענייננו חלף פרק הזמן האמור משלא הוגשה תביעה בתוך פרק הזמן האמור. טוענת התובעת, כי מאחר ונוהל משא ומתן בין הצדדים לכל אורך התקופה הרלוונטית, במטרה להגיע לפשרה, ומאחר והוחל בהליכי אכיפה בתוך אותה תקופה משלא עמד הנתבע בהסכמות שהושגו, הרי שטענת ההתיישנות לא עומדת לזכות הנתבע. בתמיכה לטענותיה הגישה התובעת תדפיסים ממערכת המחשוב שלה מהם מבקשת היא ללמוד על הודאתו של הנתבע בקיום החוב. מנגד טוען הנתבע, כי לא התקיימו כל הליכי גבייה מנהליים במהלך המועדים הרלוונטיים, וממילא אלו לא הובאו לידיעת הצרכן. כן מכחיש הנתבע, כי הסכים לפרישת התשלומים במסגרת הליכי משא ומתן, ככל שאלו נוהלו. כך או כך, אף אם אניח כי התקיימו הליכי גבייה על סמך התדפיסים שהוצגו לי – הגם שאין בהם לטעמי כדי להוכיח כי אלו הובאו לידיעת הנתבע ונערכו בידיעתו – כבר נקבעה ההלכה עניין נקיטת הליכים מנהליים בהתייחס לעצירת מרוץ תקופת ההתיישנות ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פורסם בנבו, 20.6.2010), כי הליך הגבייה המנהלי על ידי הרשות הינו "תביעה לקיים זכות" כמובנו בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, ומכאן, שגם נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מנהלי רשאי להתגונן בטענה שהחוב התיישן. יוער, כי התובעת לא הציגה כל ראיה לנקיטת הליכי גבייה ואף מתדפיסי המערכת הפנימיים שהוצגו על ידה לא ניתן ללמוד על כך.

5.2בענייננו כאמור, מדובר בשיהוי ניכר של כ-11 שנה. כאשר אין בהליכי מו"מ בין הצדדים אף לו התקיימו לשיטת התובעת כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. סבורני, כי בענייננו עסקינן בשיהוי ניכר החורג מחובת ההגינות של הרשות המנהלית, כאשר בענייננו מהווה הדבר הגנה ראויה מפני התובענה נשוא התיק דנן (ראה למשל: עת"מ 3568-05-12 איל נ' עיריית תל-אביב ואח' (פורסם בנבו, 28.04.2013)).

5.3ודוק, סבורני, כי התובעת לא הרימה את הנטל ולו באופן לכאורי ולא הציגה בדל ראייה בתמיכה לטענתה, כי הנתבע הודה בקיומו של החוב האמור בתוך תקופת ההתיישנות באופן שמהווה עצירת מרוץ ההתיישנות, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. בהקשר זה נפסק, כי לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור הודאה בקיום החוב וכנגזרת מכך קיומה של זכותה של התובעת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות (ראו למשל: רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (פורסם בנבו, 16.8.2005); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (פורסם בנבו, 22.6.2008)). כן נקבע, כי הצעת פשרה מבלי להכיר באחריות אינה בבחינת "הודאה בזכות" במובן של עצירת מרוץ ההתיישנות (ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635, 643 (2012)).