ת"ת 3548-12-14 פלאפון תקשורת בע"מ נ' בן בסט

הזוכה הגישה לביצוע, כנגד החייב תביעה על סכום קצוב.

כתב התביעה (ע"ס 4,354.60₪) מציין, כי החייב התקשר עם הזוכה בהסכם לקבלת שירותים, התחייב לשלם דמי שירות בגין שירותים שתספק לו הזוכה ולשם כך חתם על הוראת קבע בחיוב חשבונו בבנק.

נספח א' אינו אלא "העתק צילומי מההסכם ו/או מהוראת הקבע".

המבקש לא שילם עבור השירותים שסופקו לו ונותר חייב בגין הוראות הקבע אשר לא כובדו ע"י הבנק.

אלו נועדו לפרוע את יתרת החוב בגין החשבוניות (נספח ב' של כתב התביעה).

מבהירה הזוכה בכתב התביעה, כי מסכום זה הופחת סכום 0.0 ₪ בגין תשלום ששולם על חשבון החוב...

כתב התביעה כולל גם הוצאות גבייה בסך 483.60 ₪, בהתאם למפורט בסעיף 6 (זה המציין הפחתה של 0.0 ₪ – ש.ר).

סכום התביעה כולל שערוך בגין הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של ננקב, אולם בסכום שכן ננקב 116.92 ₪.

המבקש הגיש התנגדות הנסמכת בתצהירו מיום 17/11/2014.

בתצהיר מכחיש המבקש את טענת המשיבה, לפיה, נמסרו לו הודעות חוזרות ונשנות ומכל מקום מציין, כי לא צורפו לכתב התביעה סימוכין, כי קיבל את דברי הדואר ששלחו אליו כאמור בכתב התביעה.

התצהיר אינו ערוך כפי שיש לערוך תצהיר, אלא ככתב הגנה ומצוין בו בין היתר, כי אין כתב התביעה מתייחס לכך שהמבקש שילם את כלל חובותיו לזוכה עם ניתוקו משירותיה.

התובע, כך מציין התצהיר, צירף הסכם מיום 7/2/2010 שאינו מוכיח מאומה.

עוד מציין התצהיר, כי החייב תבע את הזוכה בת"ק 3844-03-13 לאחר שבקשתו להתנתק ולהתנייד בפברואר 2013 לא בוצעה ע"י הזוכה וכן שילם עפ"י דרישת הזוכה את כלל דרישותיה העסקיות ממנו שהגיעו כדי 8,410 ₪.

ביום 18/2/2015 עמד המבקש לחקירה נגדית על תצהירו וכשנשאל, האם התשלום הנזכר על ידו כמשולם לאחר שהגיש תביעה בתביעות קטנות כאמור לעיל מעיד על כך שלא נותר חייב דבר למשיבה ענה "אני כותב עוד הרבה דברים" והוסיף, כי טענתו מורכבת יותר.