ת"ת 32886-06-16 הראל נ' סהר

לפניי התנגדות לתביעה על סכום קצוב על סך 10,145 ₪, שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בראשון לציון.

ביום 19.2.15, חתם המבקש על מסמך שכותרתו "התחייבות", לפיו הוא חייב למשיב דמי שכירות בסכום התביעה, לאחר שפינה, לבקשתו, את החנות ששכר מהמשיב טרם תום תקופת השכירות. בתצהירו טען המבקש כי שכר את החנות למשך תקופה בת שלוש שנים, אך לאחר תקופת שכירות בת כשנה וחצי, שכר אדם אחר בשם שי (להלן: "שי"), את החנות. ברם, מאחר שהמשיב סירב ששי יהא השוכר, התעקש המשיב, כך נטען, כי המבקש יישאר השוכר וכך, במשך תקופה בת שנה וחצי נוספת, שילם המבקש למשיב את דמי השכירות ואילו שי שילם את דמי השכירות לידי המבקש. המבקש הודה כי התקיימה פגישה במשרדו של בא-כוח המשיב שתכליתה הסדרת סיום תקופת השכירות, אך טען כי החתימה על מסמך ההתחייבות איננה חתימתו וכי זו זויפה, כשממילא אין לו כל חוב כלפי המשיב.

בעקבות טענת הזיוף, הסכימו הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ביום 15.11.16,כי ייפנו למומחה לכתב יד ויישאו בחלקים שווים בשכרו, כשהוסכם שלאחר מכן, ישולם שכרו על-פי תוצאה. כעבור מספר ימים, פנה המבקש לבית המשפט בבקשה לביטול מינויו של המומחה, מן הטעם שהמסמך המקורי לא הוצג לו. מנגד, טען המשיב, כי המסמך המקורי יימסר לידי המומחה לאחר שהמבקש יישלם למומחה את מחצית שכרו, כפי שעשה המשיב.

ביום 2.3.17, ביקש המבקש להאריך את המועד למתן תגובתו בעניין תשלום שכר של המומחה עד יום 1.5.17, בגין מחלתו של בא-כוחו, ברם, נוכח חלוף כ-4 חודשים ממועד הסכמת הצדדים לפנות למומחה כאמור ובהעדר תשלום מחצית שכרו עד אותו מועד על-ידי המבקש, התרשמתי כי לא מחלתו של בא-כוחו היא אשר הובילה לגרירת הרגליים ולפיכך נקבע מועד לדיון לשם קיום חקירת המבקש.

בדיון מיום 6.4.17, נחקר המבקש והצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה. יצוין, כי לדיון זה התייצב המבקש כשהוא מיוצג הן על-ידי בא-כוחו אשר חלה והן על-ידי בא-כוח נוסף.

בדיון הוצג המסמך המקורי, כפי שהוצג למבקש לבקשתו כחודש לפני כן. כשנשאל האם זו חתימתו על המסמך השיב: "דומה מאוד מזכיר מאוד. יש לי בעיה עם נוסח המסמך, עם אחד הסעיפים". המבקש לא הכחיש מפורשות כי החתימה שעל גבי המסמך היא חתימתו, אלא העלה, חלף זאת, טענות לגופן של הסכמות הצדדים בתקופת השכירות.

בסיכומי המבקש נזנחה טענת הזיוף. חלף זאת, העלה המבקש טענה חדשה אשר לא נטענה בתצהיר או בדיון הקודם, ולפיה ייתכן שאת סכום החוב הנטען, גבה המשיב מאת השוכר החדש. לצד זאת, נטען כי החתמת המבקש על המסמכים נעשתה "בחוסר שוויוניות מבחינת כוחות" וכי מבוקש שהמשיב יצהיר כי לא גבה את סכום החוב מאת הדייר החדש, אשר היה אמור, לשיטת המבקש, לשלם בעד התקופה שבגינה נוצר החוב.

על יסוד מכלול הדברים, נחה דעתי כי הגנת המבקש הגנת בדים היא. ראשית, המבקש זנח את טענת הזיוף. שנית, את הטענה המרומזת שלפיה לא הבין המבקש על מה הוא חותם, או שחתם תחת לחץ כלשהו, יש לדחות, בהתאם לחזקה שלפיה אדם קרא והבין תוכנו של מסמך עת חתם עליו כאות להסכמתו [ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור ואח', פ"ד יט(2) 113, 117]. שלישית, את הטענה בדבר חשש מפני פירעון בכפל העלה המבקש לראשונה בסיכומיו וזכרה לא בא בתצהיר, אף לא במהלך הדיון הראשון. רביעית, בבחינת למעלה מן הצורך ואך על מנת שתנוח דעתו של המבקש, גם אם היתה הטענה מועלית במועד המתאים, הרי שהיא נטענה בכלליות ובסתמיות מבלי שפורטה ומבלי שהובא בדל ראיה לתמיכה בה, כך שדינה להידחות.