ת"ת 30291-10-13 בנק מרכנתיל דיסקונט בעמ נ' כהן

1.הנתבע ניהל חשבון אצל התובע.

2.על פי כתב התביעה בסכום קצוב שהגיש התובע נטען כי בחשבון הנתבע נותרה יתרת חוב שלא סולקה חרף דרישות שהופנו לנתבע.

3.על פי רישומי תיק ההוצאה שבו הוגשו הבקשה לביצוע התביעה נמסרה האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל לנתבע ביום 30.6.09.

4.רק ביום 8.10.13 עתר הנתבע להאריך לו מטעמי זהירות את המועד להגשת ההתנגדות לביצוע שטר ואת ההתנגדות עצמה.

בבקשה ובתצהיר התומכים בבקשה להארכת מועד טוען הנתבע כי האזהרה לא הומצאה לו מעולם וכי רק לאחרונה נודע לו על קיום ההליכים כנגדו עקב עיקולים שונים שהטיל התובע, ובעיקר עיקול על כספים בקופת גמל. רק בחודש אוגוסט 2013 נודע לו על הטלת העיקול על כספים אלה.

הנתבע מוסיף וטוען כי מכתב הדרישה וכתבי בית הדין נשלחו לכתובת בבני ברק.

בשנת 2003 ואף לפני כן הוא ובני משפחתו עברו למען אחר כך שהחל משנת 2008 הוא מתגורר בירושלים.

הנתבע הוא חדל לפעול בחשבונו במהלך שנת 2003 ואילו כמתב הדרישה הראשון נשלח אליו בשנת 2008. החיובים המופיעים בספרי התובע משקפים על פניהם חיובים של עמלות וריבית מירבית שנעשו בניגוד להסכם בינו לבין התובע. חלוף הזמן גרם לניפוח החוב שלא כדין. עוד טוען הנתבע כי התובע המתין שנים רבות עד שנקט בהליכים משפטיים נגדו ועובדה זו יש בה כדי להצביע על שיהוי רב.

5.לאחר עיון בחומר שבתיק ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאור הכלל בדבר היותה של זכות הגישה לערכאות זכות יסוד ולאור ההגנה לכאורה העולה מגירסת הנתבע הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להתקבל.

6.אשר על כן אני קובע כדלקמן: