עבד אל רחים נ' עיריית אל טירה

לפני התנגדות לתביעה על סכום קצוב שהגישה המשיבה.

בתביעה נטען כי למבקש, המחזיק בנכס בתחומי המשיבה, חובות ארנונה לשנים 2010 – 2016 המסתכם בסך כ-49 אלף ₪.

המבקש טען בהתנגדות כי התביעה לשנים שקדמו לשנת 2010 התיישנה, וכי בשנת 2014 נסגר המוסך נשוא התביעה בצו בית משפט וכי הוא עצמו היה עצור. לטענתו, מאז לא חזר להפעיל את המוסך.

בדיון נחקר המבקש על תצהירו וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם.

ב"כ המשיבה הבהירה כי חובות המבקש מתייחסים גם לשנים שלפני 2010 אולם כי התביעה הוגשה רק משנה זו, וטענה כי גם לעמדת המבקש אין לו טענה ביחס לחיוב שלפני יוני 2014. המבקש חזר על הנטען בהתנגדות והוסיף כי ביחס לחלק מהתקופה לא קיבל דרישת תשלום.

דיון

ככלל ניתן לומר כי לא במהרה תידחה בקשת רשות להתגונן, כשם שאין לומר כי רשות תינתן כדבר מובן מאליו. בעשרות שנות פסיקה בנושא זה נקבעו אמות מידה די ברורות בשאלה: מתי תינתן לנתבע רשות להתגונן ומתי תידחה בקשתו. ניתן לומר כי תינתן רשות להתגונן כאשר הנתבע מעלה בתצהירו שיש לו יסוד להגנה, או אפשרות מבוססת של הגנה, או הצעה סבירה של הגנה, או הגנה טובה לכאורה או עובדות המצביעות על סכסוך סביר. כל אלה הם מטבעות לשון שונים של אותו רעיון: שבשלב הזה של המשפט, אין הנתבע צריך לשכנע את בית המשפט בצדקתו. זאת הוא יצטרך לעשות במשפט עצמו. אין בית המשפט השומע את הבקשה צריך לשקול את טיב הראיות של הנתבע ואת מהימנות העדים של הנתבע לעומת אלו של התובע. כל אלו הם עניין למשפט עצמו. על בית המשפט לשקול אם הנתבע הראה סיכוי של הצלחה בטענותיו. הייתה הגנה לכאורה בידי הנתבע - יורשה להתגונן בפני התביעה; לא הייתה כזו , או אם בית המשפט מתרשם שהגנתו של הנתבע היא הגנת בדים - לא יתן לו רשות להתגונן.

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):