ת"ת 2343-04-14 מנהל מקרקעי ישראל נ' ואכד

1. לפניי התנגדות לביצוע תובענה בסכום קצוב, שעניינה תשלום דמי חכירה.

התביעה

2. על פי הנטען בכתב התביעה, המבקש, יחד עם נתבעת נוספת, חייב בדמי חכירה בסך 9,941 ₪, בגין המקרקעין הידועים כמגרש 230, חלקה 37 בגוש 18243, בשיח' דנון.

לכתב התביעה צורף הסכם חכירה משנת 1982, לפיו החוכר הינו מוחמד ואכד.

בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים קיבלו, בהסכמת המשיב, את זכויות החכירה במגרש הנ"ל ביום 21.10.91, ועל כן הם חייבים בתשלום דמי החכירה. ייאמר מיד, כי דברים אלו אינם מדויקים, שכן מי שקיבל זכויות חכירה בשנת 1991 הם המבקש ואשתו, ואילו הנתבעת הנוספת הינה יורשתו של מוחמד ואכד, אשר נפטר בשנת 2005 (כפי שעולה מנספחי כתב התביעה).

בנוסף להסכם החכירה צורף לכתב התביעה הסכם מיום 3.10.91 לפיו מכר מוחמד ואכד (להלן: "המנוח") למבקש חלק מהמגרש, בשטח של 268 מ"ר. להסכם זה צורף נספח מיום 17.10.91, לפיו ישנה קונה נוספת שהיא ואכד סואעד, ויש לראות את ההסכם הקודם כמתוקן בהתאם.

עוד צורף כתב העברת זכויות מיום 21.10.91, ודף חשבון המתעד תנועות בחשבון המנוהל אצל המשיב ביחס למגרש הנ"ל, מאז 1982 ועד למועד הגשת התביעה.

טענות ההגנה

3. בתצהיר ההתנגדות טען המבקש, כי רכש מאחיו המנוח חלק מחלקת האדמה שהייתה בבעלותו, וכי החלק שנרכש – 268 מ"ר מתוך 685 מ"ר – מהווה 39% מהמגרש. העובדה שהמבקש רכש רק 39% מהמגרש הייתה ידועה למשיב, אשר נתן את הסכמתו למכירה זו.

המבקש מסכים לשלם 39% מהחוב, ועם הגשת ההתנגדות אף שלח למשיב המחאה בגין שיעור זה של החוב (המחאה שהוחזרה על ידי המשיב, היות ולא הסכים לראות בה סילוק התביעה). המבקש טוען כי אינו חייב בתשלום יתרת התביעה, וכי דרש מהמשיב להפריד את חלקו בחוב מכלל החוב, אך המשיב סירב לכך.