ת"ת 2052-04-14 זאפ גרופ בע"מ נ' אלפא ליסינג בע"מ

בפני התנגדות לביצוע תובענה על סכום קצוב. ביום 30.8.2012 נקשרה המבקשת עם המשיבה בהסכם למתן שירותי פרסום, במסגרתו נקבעה תקופת ההתקשרות ל – 12 חודשים, כאשר על המבקשת לשאת בתשלום חודשי בשיעור שנקבע. בהסכם כאמור הוספה בכתב יד ההערה הבאה: "נקודת יציאה לאחר 3 חודשים והלקוח מרוצה העסקה ממשיך ...". למחרת היום נחתם מסמך נוסף, "נספח להזמנת פרסום", שם מצוינת ההוראה הבא:

"על אף האמור בהזמנה ובסעיף 0 לעיל, מוסכם עד לתום 90 (תשעים) ימים מיום חתימת נספח זה ("תקופת 90 הימים") יהא המזמין רשאי להביא את תקופת ההתקשרות המינימאלית לסיומה בהודעה בכתב לדפי זהב ("הודעת הביטול"), מבלי שתוטל על המזמין חובה לשלם את התמורה בגין פרסום חבילת הפרסום למשך יתרת תקופת ההתקשרות המינימאלית. אם המזמין מסר את הודעת הביטול לפני תום תקופת 90 הימים, הביטול ייכנס לתוקפו בתום תקופת 90 הימים וחבילת הפרסום תוסר בתוך מספר ימים לאחר מכן. מובהר כי המזמין ישלם את התמורה בגין מלוא תקופ 90 הימים. מובהר כי החל מהיום ה-91 לתקופת ההתקשרות המינימאלית הלקוח לא יהא רשאי לבטל ויהיה חייב לשלם את מלוא התמורה".

ביום 31.1.2013, לאחר תום 90 הימים ממועד ביצוע העסקה וזמן רב טרם תום תקופת ההתקשרות, הודיעה המבקשת למשיבה שהיא מבקשת להפסיק את ההתקשרות "לאור אי שביעות רצונה של הנתבעת מהשירותים אשר ניתנו לה" (סעיף 4 לתצהיר המבקשת). המבקשת טוענת שההוראה הנזכרת לעיל, על פיה עשויה המבקשת לשאת בתשלומים עבור תקופה במהלכה ממילא לא מסופקים לה שירותים, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד.

מדובר, כך על פי הנטען, ב"תנאי העומד בניגוד גמור לכל סבירות צדק והינו בלתי מתקבל על הדעת" (סעיף 11 לתצהיר) ושיקולים של סבירות וצדק מחייבים לאפשר ביטול של ההתקשרות ללא כל חיוב נוסף מצד המבקשת.

המשיבה וויתרה על חקירת המצהיר מטעם המבקשת והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

לאחר שבחנתי את נסיבות העניין, האמור בתצהיר ובכתב ההתנגדות וסיכומי ב"כ הצדדים, נחה דעתי לפיה דין ההתנגדות להידחות.

הטענה לפיה הדרישה לבטל את ההתקשרות נובעת מחמת היעדר שביעות רצון מהשירות אינה מקימה עילה למתן רשות להתגונן. מעבר לעובדה שהטענה אינה מפורטת באופן מספק (על חובת הפירוט ראו ע"א 527/07 מזל נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ (18.2.2008)), הרי שלא נטען שהמשיבה הפרה את התחייבויותיה כלפי המבקשת.

אשר לטענה לפיה ההוראה הנזכרת לעיל מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד ולכך שהיא בלתי סבירה, הרי שלא מצאתי תימוכין לכך במסמכי ההתקשרות ובדין.

השירות שהיה על המשיבה להעניק למבקשת הוא שירות מקצועי. שירות כאמור כרוך בעלויות שונות שהמשיבה נדרשת להביא בחשבון בעת התקשרותה עם לקוחותיה השונים. המבקשת הינה תאגיד. לא מדובר בצרכן פרטי. ההסכם בין הצדדים הוא הסכם הנושא אופי מסחרי והשירות עצמו – שירות פרסום – אינו מהווה שירות חיוני או שירות שהמשיבה מספקת באופן בלעדי. נתונים עובדתיים אלו מהווים אינדיקציה לכך שאין מדובר בחוזה אחיד ושההוראות בו אינן מקפחות. מעבר לאמור, בענייננו קיימת אינדיקציה נוספת, בעלת חשיבות משמעותית, לפיה ההתקשרות בין הצדדים אינה התקשרות בלתי שוויונית או מקפחת. ההסכם המרכזי בין הצדדים נחתם ביום 30.8.2012. ההסכם נערך והודפס על ידי המשיבה, כאשר הוספה בו הערה בכתב יד, כאמור לעיל. מדובר בהערה קצרה, אולם יש בהערה האמורה כדי להביא לשינוי משמעותי בתוכנו של ההסכם המודפס. היינו, ניתן היה לערוך שינוי של הוראות ההסכם ושינוי כאמור אכן נערך והועלה על הכתב.

במועד שונה, מאוחר יותר, למחרת אותו היום, נערך מסמך "נספח להזמנת פרסום", בו ניתן פירוט באשר להוראה הכתובה בכתב יד. גם הנספח נחתם על ידי נציג המבקשת, לאחר שהייתה לנציג המבקשת שהות נוספת לבחון את עצם ההתקשרות.

פרק הזמן במהלכו התאפשר למבקשת לבחון את ההסכם, את פעילות המשיבה וכדאיות השירות (תקופת זמן בת 90 ימים) הינה תקופה ארוכה ודי היה בה כדי לעמוד על אופי השירות ונחיצותו עבור המבקשת.

הוספת הכיתוב בכתב היד, העלאת הסכמת הצדדים על גבי מסמך נוסף (הנספח) (ראו הגדרת "תנאי" בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982, לפיה: ""תנאי" – תניה בחוזה אחיד, לרבות תנאיה המאוזכרת בו וכן כל תניה אחרת שהיא חלק מההתקשרות, ולמעט תניה שספק ולקוח הסכימו עליה במיוחד לצורך חוזה מסוים", ההדגשה אינה במקור – י.נ.) והחתימה עליו במועד נוסף, כמו גם פרק הזמן הארוך (90 ימים) שבמסגרתו ניתן היה לבחון את השירות ונחיצותו, כל אלו תומכים במסקנה לפיה עסקינן בהסכם מסחרי שנחתם לאחר דין ודברים שהתקיים בין שני צדדים עסקיים.

מכלול הנסיבות כאמור אינן מצדיקות קביעה לפיה ההוראה המחייבת לשאת בתשלום עד לתום תקופת ההתקשרות מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית המקימה עילה לביטול ההתחייבות החוזית שהמבקשת נטלה על עצמה מכוח עילה אחרת. אין די בטיעון כללי לפיו מדובר בהוראה בלתי חוקית או בלתי מוסרית ואין לראות בתקבול שעל המבקשת לשלם למשיבה משום תקבול "שלא על פי זכות שבדין", כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. הדרישה לתשלום נובעת מהסכם עליו חתמה המבקשת, על כל הכרוך והמשתמע מכך.

ההתנגדות נדחית. הליכי ההוצאה לפועל יימשכו כסדרם. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מההחלטה אל ב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ח' אלול תשע"ד, 03 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.