ת"ת 18935-12-13 בנק לאומי לישראל בעמ נ' שוקר

בפני התנגדות לביצוע תביעה על סך 48,463 ₪, שהוגשה לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 17-29917-13-0) על ידי התובע, בשל יתרת חובה בחשבון עו"ש של הנתבע אצל התובע. נסיונות להביא להסדרת המחלוקת בדרכי נועם, נוכח דברים שונים שעלו במסגרת הדיון הלא פורמאלי, לא צלחו, ואין מנוס אלא להכריע בהתנגדות.

על פי כתב התביעה הועמדה הלוואה לטובת הנתבע, שלא נפרעה, ולבסוף הועמדה לפרעון מיידי, והיא נתבעת ביחד עם יתרת החובה שהיתה בחשבון העו"ש. מהמסמכים שצורפו לתביעה ניתן ללמוד, כי יתרת ההלוואה בעת שהועמדה לפרעון מיידי היתה מעט פחות מ-39,000 ₪, ובחשבון העו"ש היתה יתרת חובה בסך של כ-9,000 ₪.

על פי ההתנגדות, שנתמכה בתצהיר קצר של הנתבע, מכחיש הנתבע נטילת ההלוואה, וטען כי זו נלקחה בידי הגב' אביגיל שוקר, ומחשבונה גם חויבו ההחזרים, עד שהתובע הפסיק לחייב את חשבונה, ולא חידש את החיובים חרף דרישתה ודרישת הנתבע עצמו. הנתבע טוען עוד, כי מסגרת האשראי בחשבונו היתה 10,000 ₪, וכי לא היה בחריגה בחשבון, ופעולות הבנק הן מכוונות נגדו, ומאפיינות תופעת שחיתות הון-שלטון. להתנגדות צורפו דפי חשבון מחשבון הגב' אביגיל שוקר, מהם ניתן ללמוד כי אכן, החזרי ההלוואה חויבו משם, בהצלחה, עד שלב מסוים, אולם לאחר מכן לא אושרו, מחמת הבאת מצב החשבון לחריגה מהמסגרת.

הנתבע נחקר על תצהירו, ואישר בעדותו כי אכן נטל את ההלוואה המדוברת. עוד סיפר, כי הגב' אביגיל שוקר היא אמו, ואישר, כי ההחזרים שולמו עד שלב מסוים מחשבונה, ולאחר שחדלו שולמו כשני תשלומים מחשבונו, אולם גם שם חדלו מאז אפריל 2013.

הנתבע – מפי אביו, מר חנן שוקר (לבקשת הנתבע) – סיכם טענותיו והתמקד במה שראה כהתנהלות מתעמרת של התובע בחשבונו של הנתבע, בשל מחלוקת בין התובע לבין האב. הוא הפנה תשומת הלב לכך, שבאותו מועד בו לא כיבד התובע את הוראות החיוב להחזר ההלוואה, כן כיבד שיקים שנמשכו על החשבון והוצגו לפרעון – בעוד היה יכול, אילו חפץ בכך, לסרב דווקא את השיקים ולאשר את החזר ההלוואה, שכן רק הצטברות של כל תנועות החובה הביאה את החשבון לחריגה. לשיטת הנתבע, כך היה על התובע לפעול, אלא שלא עשה כן רק מחמת הרצון להכשיל את התובע, כחלק מהמאבק באביו. הנתבע הודה, במקביל, ביתרת החובה בגין ההלוואה, אולם טען, כי החוב הכולל בחשבון כולל גם חיובים מיותרים ומופרזים בשל ערבות בנקאית שהונפקה לבקשתו, אולם שתוקפה היה 6 חודשים בלבד, ואף על פי כן חודשה פעם אחר פעם, בניגוד לרצונו.

יוער, כי מספר פעמים במהלך סיכום הטענות העיר בית המשפט למר שוקר, כי טענותיו חורגות מהיקף הטענות שעלו בהתנגדות ובעדות הנתבע, וכי לפיכך לא ניתן יהיה להסתמך עליהן לצורך ההחלטה.

התובע טען, כי התביעה עצמה אינה כוללת את החוב בגין הערבות הבנקאית, ולפיכך אינו מתייחס לכך בסיכומיו. עוד טען, כי משהודה הנתבע בלקיחת ההלוואה וביתרת החוב בעבורה, שוב לא נותרה לו הגנה.

דין ההתנגדות להידחות – זאת מבלי לגרוע מחלק מטענות הנתבע, כפי שעלו שלא כדין במהלך הדיון, וכפי שנוגעות לערבות הבנקאית, שעניינה לא נדון במסגרת התביעה או ההתנגדות.

התביעה היא פשוטה – לתשלום יתרת חוב בחשבון, הנובע מיתרת חוב קיימת ומיתרת הלוואה שהועמדה לפרעון (כפי שפורט בראשית החלטה זו). לגבי יתרת החוב בחשבון לא היתה בפי הנתבע כל טענה שהיא (למעט הטענה, שהיתרה שהיתה קודם להעמדת ההלוואה לא הביאה את החשבון לחריגה – אולם טענה זו לבדה אינה מקימה לנתבע הגנה מפני החובה לפרוע את חובו לתובע, וממילא אין חולק כי שעה שהועמדה ההלוואה לפרעון מיידי כבר נכנס החשבון לחריגה). גם לגבי יתרת ההלוואה לא היתה בפי הנתבע כל טענה שהיא, אלא אדרבה, הוא הודה בחובתו לפורעה. הנתבע הודה באי תשלום ההחזרים השוטפים (ולא טען כי מאן דהוא מנע ממנו להפקיד בחשבונו-הוא, או בחשבון אמו, די כספים כדי לכסות את ההחזר החודשי), והודה גם ביתרה. הנתבע אף חזר בו מטענתו המקורית, כי לא הוא שנטל את ההלוואה.