ת"ת 18668-08-16 טלבי נ' כהן ואח'

בפני התנגדותם של הנתבעים לביצוע תובענה על סכום קצוב, אשר הוגשה נגדם כתוצאה מהפרה, לכאורה, של הסכם שכירות.

אין חולק שהנתבעת 1 שכרה מהתובע את דירתו, ברח' לבונטין 24 בנתניה, בהתאם להסכם שכירות, שנחתם ביום 2.6.2014 (להלן: "ההסכם"). הנתבעים 2 ו- 3 חתמו על כתב ערבות, והתחייבו לערוב לקיום התחייבויות הנתבעת 1 עפ"י ההסכם (להלן: "הערבים").

אין מחלוקת, כי תקופת השכירות עמדה על שנה, עם אופציה לשנה נוספת. השכירות נמשכה גם בתקופת האופציה.

לשיטת התובע, חודשיים לאחר תחילת תקופת האופציה, הודיעה לו הנתבעת 1 כי מצאה דירה המתאימה יותר לצרכיה וביקשה לפנות את המושכר. בהתאם לתנאי ההסכם, חיפשה ואיתרה שוכר שיכנס בנעליה (להלן: "שוכר מחליף"), והתובע הודיע כי אם ייחתם חוזה שכירות עם השוכר המחליף, תוכל הנתבעת 1 לפנות את המושכר.

אלא, שהשוכר המחליף הודיע כי לא יוכל להעמיד בטוחות כנדרש בהסכם ולפיכך לא נחתם עמו חוזה. התובע הודיע לנתבעת 1 על כך וביקש לאתר אדם אחר, שיסכים להכנס בנעליה. לאחר זאת, ועל דעתה בלבד, פינתה הנתבעת 1 את המושכר, טרם תום תקופת השכירות, מבלי ליתן הודעה מוקדמת לתובע ותוך הפרת ההסכם. הנתבעת 1 לא החזירה לתובע את מפתחות המושכר ובדרך מקרה נודע לו על עזיבתה. לא זו אף זו, ההמחאות שמסרה הנתבעת 1 לתובע עבור דמי שכירות לחודשים יוני-יולי 2-15 חוללו. אם לא די בכך, הותירה הנתבעת 1 את הדירה במצב רעוע, כשהיא זקוקה לשיפוץ, ולא שילמה את מלוא החשבונות.

התובע העמיד תביעתו, בהתחשב בדמי השכירות שלא שולמו, הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם וההוצאות בגין הנזקים, ע"ס 27,894 ₪.

בהתנגדותם, טענו הנתבעים את הבאים:

ראשית נטען, כי קדמו להסכם הנ"ל, הסכמי שכירות ביחס לאותה דירה, עם אחיו של התובע (משה). לאחר פטירת אמם, עברה הבעלות בדירה לתובע, ועמו נערך ההסכם.

למרות שבהסכם נקבע כי יש להמציא ערבות בנקאית, הרי מעולם לא נדרשה הנתבעת 1, בפועל, להמציא ערבות בנקאית והתובע הסתפק בערבים.

בתחילת השכירות, עוד בימי משה, קיבלה את הדירה מסוידת אך לא צבועה. משה שלח מתקין להתקנת מזגן בדירה, אך האחרון הותיר את הקיר "מצולק" ולא צבוע. חרף פנייה לתובע, סירב לצבוע את הדירה ולכן הנתבעת 1 דאגה לצביעתה ע"י צבע, על חשבונה.

באפריל 2015 הודיעה לתובע על רצונה בפינוי הדירה. בהמשך פנתה למתווך מקרקעין שאיתר שוכר מחליף בשם חנניה. המשיב הודיע כי הלה מקובל עליו והם נדברו להפגש במטרה לחתום על חוזה. באותה שיחה התעניין המשיב במקום אליו תעבור הנתבעת 1, איחל בהצלחה והזמין אותה לקבל את יתר ההמחאות שבידו.

לשיטתה של הנתבעת 1, למרות שכל התנאים הוסכמו, הגם שהשוכר המחליף היה מוכן לשלם בעד ששה חודשי שכירות מראש (לפי ההסכם משלמים חודש בחודשו), ולמרות שהכל היה "מוכן לחתימה", החליט המשיב לחזור בו מהסכמתו לחתום על חוזה. לשיטתה אף המתווך הדגיש באותה פגישה, כי לאורך כל תקופות השכירות לא נדרשו השוכרים לערבות בנקאית.

הנתבעת 1 טוענת כי הסתמכה על דברי המשיב, האמינה כי הסכים לשוכר המחליף וכי חוזה השכירות ייחתם, בפרט כששני הצדדים מיוצגים בידי עו"ד אשר החליפו טיוטות ביניהם, ולכן מסרה את מפתחות המושכר למתווך, להעבירם לתובע, ולקבל ממנו את ההמחאות הנותרות. על סמך זאת פינתה את המושכר.

הנתבעת 1 טוענת כי פינתה את המושכר בהסכמתו של התובע, כמפורט לעיל, ולא הייתה עושה כן, לולא הציג לפניה מצג שהדברים כשורה.

זאת ועוד, המתווך המשיך לחפש שוכר מחליף, למרות שהנתבעת לא הייתה חבה בכך לנוכח האמור, ואף מצא שוכרת שהייתה מוכנה לשכור את הדירה "מהיום למחר" אלא שהדבר לא נסתייע בשל היעדרותו של התובע מן הארץ.

הנתבעת 1 טוענת כי פינתה את המושכר כדין, ללא הפרת ההסכם, והותירה אותה נקייה וצבועה כהלכה.

הנתבעת 1 טוענת כי הותירה במושכר שני ארונות בשווי של כ- 6,000 ₪ לפי הסכמה עם חנניה. מאחר והתובע סיכל חתימת חוזה בחוסר תום לב, יש לקזז את הסכום הנ"ל מכל חוב נטען של הנתבעת 1.