ת"ת 15643-05-14 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' אבודרהם

לפניי מעין בקשה לביטול פסק דין, ולארכה להגשתה.

התובעת הגישה תביעה בסכום קצוב נגד הנתבע להשבת תשלום של כ-33 אלף ₪ ששילמה לו לטענתה עקב טעות מינהלית במשרדיה – פעמיים, בלא שהנתבע פצה פה וצפצף. הנתבע בהתנגדותו לא הכחיש מפורשות קבלת התשלום הכפול אלא התמקד באי-ידיעה על פרטי התשלום האמור. דיון בהתנגדות התקיים ביום 21.12.14 ובמהלכו הצעתי לצדדים מתווה לסיום ההליך, כאשר בהיעדר הסכמה יסכמו בעלי הדין בהתנגדות בפרקי זמן שנקבעו על דעת הצדדים, הנתבע תחילה. הסכמה לא באה, והוריתי אפוא על הגשת סיכומי הצדדים בהתנגדות, הנתבע – עד יום 19.1.15 (בהתאם להסכמות). או אז באו סדרת בקשות לארכה להגשת הסיכומים, וחלק מן הזמן – התעלמות מוחלטת מהוראות בית המשפט. גם לאחר שבתחילה ניתנו ארכות, ובתום הארכות ניתנה התראה כי בהיעדר סיכומים תידחה ההתנגדות – לא באו סיכומים. ביום 23.3.15, חודשיים לאחר המועד המקורי להגשת הסיכומים וזמן רב גם מסיום ארכה נדיבה שניתנה, הוריתי על דחיית ההתנגדות ביום 23.3.15, החלטה שאין חולק כי הגיעה לידיעת הנתבע בסמוך לנתינתה.

ביום 25.5.15 עתר הנתבע לביטול פסק הדין, ולאכיפה תחתיו של הסכם שאליו הגיעו הצדדים בקשר עם החוב, וזאת לצד עתירה לארכה להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. הרקע: מעת הדיון, ועובר למתן פסק הדין, עסוקים היו הצדדים במגעים ברמה זו או אחרת של אינטנסיביות. בשלב מסוים הגיעו הצדדים לטענת הנתבע להסכם, שמעשית מהותו היא קבלת התביעה אך תוך פריסת החוב לתשלומים על פני שלוש שנים. הסכם זה לא נמסר כמובן למתן תוקף של פסק דין, קודם שנדחתה ההתנגדות בהיעדר סיכומים (שנדרשו כאמור לאחר שבאה ההודעה על כשלון המגעים). הנתבע, לטענתו, נסמך על כך שהתובעת תממש את ההסכם שאליו הגיעו הצדדים. ברם משהחליטה התובעת עתה לפעול בהסתמך על פסק הדין ולהתנער מן ההסכם, באה הבקשה, שכל תכליתה להמיר למעשה את פסק הדין בהסכם הנטען שבין הצדדים.

התובעת בתגובתה הטעימה כי הצדדים היו נתונים במגעים, אך מעולם לא הגיעו כדי הסכם, ובנסיבות אלה זכותה לעמוד על ביצועו של פסק הדין. התובעת גורסת כי אין מקום כלל להליך של בקשה לביטול פסק דין חלף הגשת תובענה עצמאית ככל שברצון הנתבע לאכוף את ההסכם (שלא נכרת, לשיטת התובעת).

הנתבע בתשובתו מהיום גורס כי הסכם נכרת אך לא בוצע עקב העלאת דרישות נוספות של התובעת, ובנסיבות אלה לפנינו הסכם שיש לאוכפו.

דין הבקשה להידחות.

כאשר בעל דין עותר לביטול פסק דין, תכלית הבקשה אמורה להיות השגת ההליך לאחור, לשלב המחלוקת שבין הצדדים, המחייבת בירור של בית המשפט. ברם בענייננו הנתבע כלל אינו קורא לבירור המחלוקת לגופה. כל רצונו הוא להמיר כאמור את פסק הדין בהסכם הנטען, שמהותו פריסת החוב. זאת לא ניתן לעשות במסגרת בקשה לביטול פסק דין. רוצה בעל דין לאכוף הסכם שלטענתו נכרת, יש בידו לעשות כן (אם הצדדים לא השכילו להגיע להבנות בלא צורך בהתדיינות משפטית) בדרך של הגשת תובענה עצמאית, וצודקת התובעת בטענתה זו. ההליך של בקשה לביטול פסק דין אינו יכול לשמש כלי להמרת פסק הדין בהסכם שדבר קיומו נתון במחלוקת.

באופן דומה, הרי שאין כלל עילה למתן ארכה להגשת בקשת הביטול. הנתבע ידע על פסק הדין שניתן, אך הניח כי יעלה בידו להגיע להסכם שייתר את פסק הדין. הדבר לא צלח, ואיני נדרש או רשאי להכריע כאן האם היה זה עקב כשלון מגעים כטענת התובעת, או שמא עקב הפרת הסכם שגובש, כטענת הנתבע. אין כל עילה שבדין שחודשיים לאחר מעשה יבוא הנתבע ויעתור לביטול פסק הדין.

בנסיבות האמורות, הרי שהבקשה לביטול פסק דין, ועמה יתר הבקשות הנלוות לה – נדחית. איני עושה צו להוצאות עם זאת. דומה שגישה נינוחה יותר של שני הצדדים יכולה הייתה לייתר את ההליכים המשפטיים זה מכבר, ודומה – מבלי שיהיה בכך כדי לחייב את התובעת כמובן – כי יש בידה לבחון האם לאפשר פריסת התשלומים והקלה על הנתבע, חלף המשך ההתכתשות, שמקורה בתחילה בחוסר סדר וארגון במוסדותיה של התובעת.

ניתנה היום, כ"ט סיוון תשע"ה, 16 יוני 2015, בהעדר הצדדים.