ת"ת 11948-02-17 בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' רגב

מונחת לפני התנגדות לתביעה כספית אשר סכומה נקצב להיות 15,798 ש"ח. מדובר בתביעה של בנק נגד לקוח.

לכתב התביעה צורפו מסמכים שמשקפים את החוב בליווי דף חשבון ותצהיר שמאמת את דף החשבון.

בהתנגדות שמנוסחת בכתב יד לא ברור נטען כי " בנק דיסקונט פעל שלא בתום לב וזאת לאחר שהוסבר לפקיד הבנק על המצב כמו כן הבנק החליט באופן חד צדדי לביטול מסגרת האשראי כך שגרם להוצאות מיותרות ולאחר סיכום עם הבנק על הסדר ותקופת גרס הבנק פרס את החוב ( בקשתי להגיע אתו לסיכום בשיחה טלפונית עם סגנית מנהל נאמר שלא ניתן להחזיר את התיק לסניף – דבר רק עם עורך דין גם העו"ד לא מעוניין לשמוע לכן אני פונה לבית המשפט להורות על גישור בין הצדדים".

בתצהיר נטעון כי : "אבקש מבית המשפט לבטל את דחיית התביעה לפי כתב התנגודת למרות הבקשות החוזרות אין לבנק ואין לעו"ד, (לכאורה הכוונה "הן לבנק והן לעו"ד" - מ. חלאילה) לא מעוניינים לשמוע אבקש מכבוד בית המשפט להורות על מגש לסגירת התיק והחזרתו לבנק"

הכרעה:

הכלל הוא שדי בהגנה ולו קלושה על מנת לתת לנתבע רשות להתגונן.

לאור משקלה הנכבד של זכות הגישה לערכאות, בקשת רשות להתגונן תידחה אך ורק באותם מקרים חריגים בהם התצהיר אינו מגלה הגנה. כך הוא המקרה שלפנינו. התצהיר אינו מגלה שום הגנה נגד התביעה הכספית של הבנק. הנתבע אינו טוען כי אינו חייב ואינו טוען כי הוא חייב פחות מסכום התביעה.

ההלכה שרשות להגן תינתן אפילו ההגנה קלושה ורופסת אין פירושה כי הנתבע רשאי לנוח על זרי הדפנה, ולא לעשות מאמץ כלשהו להצביע על הגנה ולו קלושה. הרצון להגיע להסדר אינו מהווה טענת הגנה ובית המשפט אינו מוסמך לכפות על הבנק הליך של גישור.

למעלה מן הנדרש אעיר, כי הנתבע במקרה זה אף ניסח את התצהיר ואת ההתנגדות כלאחר יד בצורה המעידה על זלזול וחוסר אכפתיות.