ת"ק 9426-08-14

ביום 15.1.15 ניתן פסק דין לפיו נדחתה התביעה, בהיעדר התייצבות התובעת בהתאם להוראות תקנה 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז – 1976.

המבקש/התובע הגיש בקשה לביטול פסק הדין מהטעם ידע על מועד הדיון הואיל ולא קיבל הזמנה לידיו, עקב מעבר דירה.

המשיבה מתנגדת לבקשה כמפורט בתגובתה שהוגשה לבית המשפט.

מאחר ובוצעה הזמנה כדין לדיון והמבקש לא התייצב, אין הוא זכאי לביטול פסק הדין משיקולי צדק.

ברע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן (פורסם בנבו) קבע בימ"ש:

"כפי שציין בימ"ש קמא, קיימים שני שיקולים מנחים בבחינת בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התייצבות: הראשון, עניינו בסיבת אי ההתייצבות, האם מדובר במי "שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי?", או שמא עסקינן במי שלא התייצב מפאת צירוף נסיבות אומלל, בהיסח הדעת או מרשלנות במקרים אלה, בניגוד למקרה הראשון, תגבר נטיית ביהמ"ש לבטל את פסק הדין. השיקול השני, שעל-פי רוב נודעת לו חשיבות גדולה יותר, עוסק בסיכויי ההגנה (או התביעה, אם מדובר בתובע) של מבקש הביטול. על מבקש ביטול פסק הדין להראות, ברמה הלכאורית, שיש לו אינטרס בביטולו ושטיעוניו אינם עולים בגדר הגנת בדים, שכן אין תועלת בביטול פסק-דין אם אין כל סיכוי שתוצאתו תשתנה לאחר בירור ההליך. לצד שיקולים מנחים אלה, קיים שיקול נוסף, מעין שיקול על, והוא זכות הגישה לערכאות. זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה, בין היתר, אל מול האינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט.