ת"ק 9403-08-14 איצקוביץ נ' הסעות אלעד בע"מ

לפניי תביעה לתשלום סך של 5,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, מכך שהנתבעת לא הסבה לאלתר דוח ברירת קנס שנרשם על שמו בטעות, אלא עשתה כן כחמישה שבועות לאחר שפנה אליה בעניין.

1. ביום 29.6.2014 קיבל התובע בדואר הודעת תשלום קנס בסך של 250 ש"ח לתשלום עד ליום 7.9.2014 בגין עברת חניה שבוצעה לכאורה ביום 6.1.2013. אין חולק שהתובע עבד בנתבעת עד ליום 2.1.2013, ועל כן ברירת הקנס התייחסה לעברה שביצע לכאורה נהג אחר שעובד בה. בו ביום פנה התובע למנהל הנתבעת בטלפון וביקש ממנו להסב את הדוח לאדם הנכון. הנתבעת נמנעה מלעשות כן מיד, באופן שאילץ את התובע – שמצבו הרפואי אינו שפיר – לפנות לעירייה בבקשה לעשות כן, אך זו התנתה את הסבת הדוח בקבלת תצהיר מנציג הנתבעת. לשם כך נדרש התובע להוצאות, לביטול זמן ונגרמה לו לדבריו עגמת נפש. בתביעה עותר התובע לפיצוי בסך של 5,000 ש"ח. כמו כן נתבקש להורות על ביטול ההליך הפלילי התלוי ועומד, ככל שסמכותו של בית משפט זה מאפשרת זאת. התביעה הוגשה ביום 10.8.2014.

    

2. הנתבעת טענה כי פנתה לעירייה בבקשה להסב את הדוח כבר ביום 4.8.2014; העירייה הסבה אותו ביום 12.8.2011; ואישור כתוב על כך נשלח לתובע עוד ביום 20.8.2014. על כן ביקשה הנתבעת מהתובע להודיע אם הוא עומד על תביעתו, שכן הדוח הוסב כפי שביקש. התובע לא השיב לפניית הנתבעת, זו הגישה כתב הגנה והתקיים דיון לפניי. הדיון נסב אפוא אך על זכותו של התובע לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו מהשיהוי בהסבת הדוח. התובע טען בתוקף כי ניסה ככל האפשר להימנע מניהול ההליך, אך הנתבעת לא הותירה לו ברירה.

    

3. לאחר ששמעתי את בעלי הדין ועיינתי בחומר שהוגש לתיק, החלטתי לדחות את התביעה. אני מוכן לצאת מנקודת הנחה לצורך הדיון שהנתבעת השתהתה בהסבת הדוח (אם כי התובע לא הותיר לה שהות סבירה לפעול, שכן פנה לעירייה בכתב כבר למחרת היום שקיבל את הדוח). עם זאת, לא הוכח שהתובע פנה לנתבעת בכתובים והתרה בה שאם לא תפעל להסבת הדוח עד למועד מסוים, יגיש נגדה תביעה. הנתבעת טענה שפנתה לעירייה ביום 4.8.2014, שישה ימים לפני שהוגשה התביעה, והדוח הוסב כבר ביום 12.8.2011. לו היה התובע פועל כאמור, סביר שניתן היה לחסוך הן את המאמצים שנקט בעצמו לביטול הדוח, הן את הצורך בתביעה זו. בכלל זה סביר שהנתבעת הייתה מעדכנת את התובע שהצורך בתביעה התייתר לאחר שפנתה לעירייה.

    

4. יתר על כן, וכאן העיקר: משהוסב הדוח כפי שביקש התובע והעניין בא על פתרונו בשלום, לא הייתה הצדקה לעמוד על הגשת כתב הגנה וקיום הדיון בתביעה. אף אם אניח, לצורך הדיון, שהנזק שנגרם לתובע אינו עניין של מה בכך, אני סבור כי היקף הפיצוי שמוצדק לפסוק בנסיבות כגון דא אינו מצדיק לעמוד על קיום התדיינות משפטית שעלויותיה גבוהות ממנו. בהקשר זה יש להביא בחשבון לא רק את העלויות הישירות של הצדדים להתדיינות, אלא גם את העובדה שהדיון בתיק זה בא על חשבון תיק אחר שממתין בתור. לטעמי, אין לעודד ניהול תביעות שכל עילתן נזק לא ממוני שהפיצוי המגיע בגינו נמוך מעלות ההתדיינות, לאחר שהמחלוקת המהותית נפתרה לגופה בלא שנגרם נזק ממשי, ואין מדובר בדפוס פעולה חוזר שיש להרתיע מפני הישנותו. כזה הוא המקרה שלפניי.

    

5. סוף דבר: התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסכום מתון של 250 ש"ח.