ת"ק 9132-04-14 פ' נ' אהרונוב

לפניי תביעה לפיצוי בסך של 30,000 ש"ח בגין נזק שנגרם לתובע בעקבות נשיכה שנשכה אותו כלבתו של הנתבע.

1. ביום 26.12.2013 בשעה 13:00 לערך פסע התובע עם אמו ברחוב עולי ציון שבשוק הפשפשים ביפו. לפתע זינקה עליו כלבתו של הנתבע, שהייתה קשורה לעמוד, ונשכה אותו בידו הימנית. לטענת התובע, הוא לא התגרה בכלבה בכל צורה או אופן. לכלבה לא היה מחסום על פיה. בתכוף לאחר האירוע ובעקבותיו, נוצרה התקהלות במקום, ובשלב מסוים יצא הנתבע מאחת החנויות, שחרר את הכלבה מהעמוד שאליו הייתה קשורה והחל להתרחק ממקום האירוע יחד עמה, תוך שהוא מטיח בתובע האשמות, שכן לפי דברי הנתבע הכלבה נשכה את התובע בשל העובדה כי התהלך עם מקל הליכה. התובע, לדבריו, סובל מ-40% נכות וביום האירוע טרם חלפו שלושה שבועות מאז שעבר ניתוח השתלת מפרק ירך מלאכותי, והוא עדיין בשלבי השיקום מניתוח זה. בעודו מדמם ניגש התובע אל הנתבע בבקשה לקבל את פרטיו, אך הלה סירב וטען כי אין ברשותו תעודת זהות וכי אין מספר טלפון או כתובת שבהם ניתן להשיגו. עובר אורח שהיה עד לאירוע הזעיק מיוזמתו את מגן דויד אדום, פנה למשטרה ואף עיכב את הנתבע כדי שלא יימלט. בסופו של דבר הציג הנתבע לתובע את תעודת הזהות שלו, אך עמד בסירובו למסור את מענו או דרך אחרת להתקשר עמו. בשל מצבו הרפואי היה התובע מנוע מלשבת וניתן היה לפנותו בשכיבה בלבד. הוא פונה לבית החולים באמבולנס (ונשא בעלות הפינוי), שם קיבל טיפול תרופתי הכולל משככי כאבים, צילום בעקבות חשש לשבר, תפירה של גב היד, עירוי אנטיביוטי וחיסון. התובע טוען כי הואיל ועבר ניתוח זה מקרוב, הסכנה להיווצרות זיהום הייתה כפולה ומכופלת. רופאיו של התובע נדרשו לקבל החלטה אם להתחיל בטיפול נגד כלבת. לשם כך נדרש התובע לברר אם הכלבה מחוסנת. בעודו מאושפז, איתר התובע את מספר הטלפון של הנתבע דרך מודיעין 144, ויצר עמו קשר בשעה 16:49. במהלך שיחה זו – שתמליל שלה הוגש לבית המשפט (ת/1) – אישר הנתבע כי כלבתו אכן נשכה את התובע, אך סירב למסור פרטים לגבי הכלבה תוך שהוא מדבר בבוטות ומגדף. על כן נאלץ התובע לערוך את הבירורים הנדרשים בכוחות עצמו, ובאמצעות הווטרינר המטפל בחיית המחמד שלו, בירר אם הכלבה אכן מחוסנת – ומצא שכן. בערב שוחרר התובע לביתו, אך מאחר שלא יכול היה לשבת פונה באמבולנס פרטי ונשא בעלות הפינוי. התובע הגיש תלונה נגד הנתבע במשטרה וכן פנה ללשכת הבריאות המחוזית. כתוצאה מכך הושמה הכלבה בהסגר למשך יומיים. התובע שלח לנתבע – באמצעות בא כוח – מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים וביקש לסיים את הפרשה בתשלום פיצוי. במכתב ההתראה לא צוין סכום שהתובע דרש. משלא נענה, פנה התובע לבית משפט זה בתביעה כאמור. התובע חזר על הדברים בעדותו לפניי. הוא הדגיש שהנתבע לא ראה את אירוע הנשיכה, אלא יצא מהחנות לאחר מן.

    

2. גרסתו של הנתבע שונה. הלה טען שמקל ההליכה של הנתבע נפל לו ועל כן הכלבה – שהייתה קשורה לעמוד – ראתה בכך משום התגרות בה או חשש שהתובע מתכוון לתקוף אותה או את בעליה ועל כן נשכה אותו נשיכה קלה בלבד. נטען כי הכלבה הייתה קשורה לעמוד ועל כן לא הייתה יכולה להתנפל על התובע כנטען בתביעתו. לטענת הנתבע, התובע מיד דרש ממנו פיצוי, ואמו של התובע סיננה לעברו: "עכשיו תראה כמה הנשיכה הזו תעלה לך"; לאחר כשעה התקשר אליו התובע ודרש הרבה כסף. הנתבע השיב לו כי אינו בעל אמצעים כספיים ואינו מציע כסף כפיצוי. לאחר מכן קיבל מכתב מבא כוחו של התובע. לגופו של עניין טוען הנתבע כי הנזק שנגרם לתובע הוא קל ערך: חתך שטחי באורך שני ס"מ שאינו מערב גידים או עצבים; הוא טופל ושוחרר בו ביום לביתו. על כן הנזק שהתובע אינו מידתי ביחס לנזק שנגרם לו.

    

3. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת עדויותיהם, וכן עיינתי בחומר הראיות שהוגש לי, באתי למסקנה שדין התביעה להתקבל בחלקה. אפתח בכך שגרסתו של התובע לאירוע מקובלת עליי בעיקרה. אין למעשה חולק כי כלבתו של הנתבע נשכה את התובע. סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מטיל על בעליו של כלב אחריות שאינה תלוית אשם בגין נזק שהכלב גרם. פטור מאחריות ניתן אם מתקיימות הנסיבות המנויות באיזו מההגנות המנויות בסעיף 41ב לפקודה ובהן התגרות של הניזוק בכלב או תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו. בענייננו לא הוכח כי חלות איזו מהגנות אלו. אף אם אקבל את גרסת הנתבע לכך שהיה עד לאירוע (ואומר כי בפועל איני סבור שזה היה מצב הדברים) – אין לראות בעובדה שנפל מקל הליכה שבו נסתייע התובע משום התגרות בכלב. כדי שיתקיים יסוד ההתגרות, נדרש לטעמי להוכיח פעולה אשר תניע כלב סביר להגן על עצמו ולתקוף. כזו לא הוכח שהתקיימה בעניינו. ממילא אין לראות בכך אירוע תקיפה של התובע את בעליו של הכלב כלשון סעיף 41ב לפקודה. על כן אני סבור כי הנתבע אחראי לנזק שנגרם לתובע.

    

4. מעבר לכך אוסיף, בגדר למעלה מן הצורך, כי אף בהנחה שעומדת לנתבע הגנת סעיף 41ב(1) לפקודה, עדיין יש לחייבו בגין עוולת הרשלנות. הטעם לכך הוא שהנתבע הותיר את כלבתו קשורה לעמוד משך שעתיים (כך העיד) בלא שקשור מחסום לפיה. היה עליו לצפות שהכלבה עלולה להיקלע למצוקה כזו או אחרת, לחוש מאוימת מסיבה כלשהי, לנשוך עובר אורח ולפצוע אותו. כך שוכנעתי שקרה. אשר על כן אני סבור כי הנתבע חב בפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו.

    

5. הצדדים חלוקים לגבי האירועים שקרו לאחר הנשיכה. תמליל השיחה שהוגש (ת/1) שופך אור על נסיבות העניין: מצד אחד עולה ממנו שהתובע אכן ביקש לפתור את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט ובלא צורך בתביעה, ושהנתבע לא גילה נכונות לכך, לשון המעטה, והגיב בבוטות כלפיו. מצד שני, אין זכר בשיחה לכך שהתובע ביקש מהנתבע את פרטי הכלבה בניסיון לחסוך את הבירור. בשקלול האמור, ולאחר ששמעתי את עדויות בעלי הדין והתרשמתי מהם באורח בלתי אמצעי, שוכנעתי כי הנתבע לא היה נכון לשתף פעולה עם התובע, לשלם לו פיצוי או לתת פרטים כלשהם על אודות הכלבה אף אם היה מתבקש לעשות כן. לשם כך נדרש התובע להשקיע מאמצים מיותרים באיתור הכלבה ווידוא שהיא מחוסנת. להתנהגות זו של הנתבע יש ליתן ביטוי בסכום הפיצוי שייפסק בגין נזק לא ממוני.