ת"ק 8925-12-15 בן פורת נ' אגד אגודה שיתופית י"ט בתמוז תשע"ו לתחבורה בישראל בע"מ 25 ביולי 2016

תביעה זו יש לקבל במלואה.

1.בשלהי-הדיון הונח על השולחן מה, שלדעתי הוא תמצית-עמדתה של הנתבעת בתיק זה. "אני לא אומר, חלילה, שאתה משקר", אמר נציג-הנתבעת לתובע (פרוטוקול, בעמ' 9, ש' 3) ומייד שב לטענות-ההגנה, שכולן משמיעות כי התובע אינו דובר אמת מראשית ועד סוף. אכן, הנתבעת סברה כי התובע בדה מלבו את סיפור-הגניבה של אופניו החשמליים מתא-המטען של אוטובוס "אגד" בקו מס' 405 בין ירושלים לתל אביב-יפו, וכי היום הזה מבקש הוא להוציא מ"אגד", בכחש – אלו הן מילותַי – פיצוי, שלא יבוא אלא על חשבונו של משלם-המסים.

לא זו בלבד שאינני שותף לעמדה זו – גרסתו של התובע מהימנה עלי – אלא שהגנתה של הנתבעת בתיק זה לאו הגנה היא. מה אעשה והנתבעת לא טרחה להשלים דבָר בראיותיה, על אף האפשרות שניתנה לה לעשות כן בהחלטתי מיום 26.4.2016? מה אעשה והיא נותרה עם כתב-הגנה דל ועם תשתית ראיָתית דלה עוד יותר? מה אעשה ודבר מאלה לא בא על תיקונו באולם-הדיונים?

2.סיפור-המעשה הוא זה: בתאריך 18.4.2015, בשעת-ערב מאוחרת כנקוב בכרטיס שצירף לכתב-תביעתו, נסע התובע מירושלים לתל אביב-יפו באוטובוס "אגד", בקו מס' 405. בקו הזה נוסע האוטובוס מתחנת-האוטובוסים המרכזית בירושלים אל התחנה המרכזית החדשה בתל אביב-יפו ובדרכו עצירת-ביניים אחת: בגשר שבמחלף לה-גרדיה בכניסה לעיר תל אביב-יפו. אל התחנה בירושלים הגיע התובע משכונת הר-חומה שבבירה, כשהוא רכוב על אופניו החשמליים. בהגיעו אל הרציף שבתחנה הוא ראה כי האוטובוס כמעט מלא ובהתאם התמלא גם תא-המטען שלו, שעמד פתוח. התובע קיפל את אופניו לשלושה והעמיסם על תא-המטען. לשמחתו, נמצא מי שנכון לסייע לו בכך – נוסע נוסף, אלמוני, שמייד לאחר שדחף את אופני-התובע למָּקום אשר נותר בתא-המטען, העמיס עליו את מיטלטליו-הוא: מגזרי-תיל גדולים ושתי עגלות. דמותו של אותו נוסע נחרתה בזיכרונו של התובע: אדם מלא-גוף, כבן 50, לבוש חולצה לבנה וז'קט כהה, על ראשו כיפה סרוגה בצבע לבן, עיטור כחול מקיף אותה ומגן דוד רקום במרכזה.

התובע עלה אל האוטובוס והיה בין האחרונים שהצליחו למצוא מקום-ישיבה. האוטובוס התעכב ביציאתו מן התחנה, שכן אותו אלמוני נותר עוד זמן-מה עסוק בתא-המטען. רק לאחר שנהג-האוטובוס הפציר בו לעלות – כך הוסיף התובע וסיפר בעדותו, שאני מקבלהּ – עלה הלה לאוטובוס, אחרון, ומקום ישיבה לא נותר עבורו. הוא התיישב אפוא על המדרגות, לצדו של הנהג ונסע כך עד לתחנת-הביניים במחלף לה-גרדיה, שם ירד.

האוטובוס, ועליו התובע, המשיך בנסיעתו אל התחנה המרכזית. עם הירידה נחרד התובע לגלות כי אופניו החשמליים שוב אינם בתא-המטען ובכלל. במקומם הוא מצא את מגזרי-התיל ושתי עגלות, שהותיר האלמוני לפליטה ועד היום הזה לא בא – דעת לנבון נקָל מדוע – לאספם ממחלקת-האבדות של "אגד". התובע פנה אל נהג-האוטובוס, מר יובל נהרי, אך זה פטר אותו בהפניה אל מחלקת-הביטוח של החברה ואף מיאן למסור לו את פרטיו האישיים. בצר לו, מיהר התובע ועלה למונית, עמה הוא שב אל תחנת-האוטובוסים שבמחלף לה-גרדיה. שם הוא פגש באחד מנוסעיו של האוטובוס, אדם שאותו הוא הכיר משכונת-מגוריו. הלה, מר דוד צורישדי, סיפר בבית-המשפט כי גם הוא נסע עד מחלף לה-גרדיה ולאחר שפרק מתא-המטען את מזוודתו, ראה בסמוך לו אדם וגבו אליו, נוטל מן התא אופניים חשמליים.

3.את הלילה העביר התובע בתחנת-המשטרה "שרת" של מרחב יפתח בתל אביב-יפו, שם נגבתה ממנו עדות בשעה 01:18 אחרי חצות. פעמיים נוספות בשבוע שלאחר מכן הוא התייצב במשטרה למסירתה של הודעה, הכל כמתועד באישור-המשטרה שצורף לכתב-התביעה. את סיפורו המפורט, שהועלה בכתב-התביעה והושמע בבית-המשפט, הוא פרשׂ עוד קודם לכן, בכתובים, לפניה של "אגד". תשובתה של זו הייתה אחת: "לא הוכנסו אופניים לתא המטען של האוטובוס" (מכתב מיום 6.5.2015, הנספח הרביעי לכתב-התביעה).

4.נציגהּ של הנתבעת, שהתייצב לדיון לפנַי, הטעים כי "אגד" חקרה את המקרה לפרטיו. היה זה בפנִייה אל נהג-האוטובוס, שגם הוזמן להעיד בבית-המשפט; באמצעותו של חוקר מיוחד, שחיבר דו"ח בנדון ובאמצעות פנייה למצלמות-האבטחה בתחנות. "יש בידינו ממצאים ממצלמות האבטחה וחוקר מטעמנו חקר את המקרה וערך דו'ח מפורט", הדגיש הנציג (עמ' 2, ש' 12-11). לאחר כל אלה, כלה ונחרצה היא מעם "אגד": התובע לא פנה מעולם אל הנהג בבקשה להעמיס את אופניו על האוטובוס; אין זה מתקבל על הדעת כי מי שמעמיס מטען כה יקר לא יידֵע את הנהג על כך; תא-המטען נפתח רק בידי הנהג ורק לפי בקשתו של נוסע, המבקש להטעינו במיטלטליו; העֵד, מר צורישדי, הוא מכר של התובע ועשה עמו יד אחת בפרשה זו, ובקיצור: התובע מעולם לא הטעין את אופניו החשמליים על אוטובוס "אגד", שנסע מירושלים לתל אביב-יפו ביום 18.4.2015. נכון, שב"אגד" נותרו מגזרי-התיל והעגלות אך אלה אינם נוגעים, מכל וכל, לאופניים הנעלמים, שהרי התובע כלל לא קשר בשרשרת את אופניו בעת שהטעינם על האוטובוס.

5.אם סברת כי משהו מתוך אותו תחקיר יסודי, מפורט ומעמיק שערכה "אגד" יעשה את דרכו אל בין ראיותיה בתיק זה, הרי שנגזר עליך להתבדות. זולת עדותו המוקשה של נהג-האוטובוס, ועליה אעמוד מייד, לא נמצאו לנתבעת ראָיה או חצי-ראָיה לתמיכה בעמדתה. שלא כמו בית-משפט זה, סברה אולי הנתבעת כי היא בוחנת כליות ולב וכי די בהתרשמותה, שהתובע מכזֵב, לבסס מסקנה נחרצת בענינו. לא כך מניחים עמדה לפניו של בית-המשפט, בניסיון לשכנעו בנכונותה. על כורחך נמצאת מסיק, מצוָותו של ההיגיון היא, כי אם לא הוצג שום דו"ח של חקירה פנימית; אם לא נקרא החוקר מטעמה של "אגד" להעיד; אם חוקר זה לא פגש מעולם בתובע ולא גבה מפיו כל עדות (עמ' 6, ש' 20); אם לא הוצג ולו קצהו של סרט ממצלמות-האבטחה ואם שום ראיה חפצית אחרת לא הניחה הנתבעת לפנַי – אין זאת אלא, שראיות אלו אינן מצויות בידיה, כל עיקר או שאין הן משרתות את עמדתה.

6.נהג-האוטובוס, מר יובל נהרי, השמיע באוזנַי גרסה, שאפילו חלקיה מהימנים – לא אתפוס בקלקלתו נהג, המסרב לתן את פרטיו האישיים לבקשת-נוסע – אין היא מניחה ולוּ בסיס לכאורי לעמדת-הנתבעת. ניכר במר נהרי כי הוא לא זכר את פרטיו המסוימים של האירוע; כי הרבה לדבר במנהגו דרך-כלל וכי נסמך על מה ש"טבוע" באופן-תפקודו. גם תיאור, לכאורה קונקרטי, שנשמע מפיו הוא מוקשה, זו לשון-המעטה. מר נהרי סיפר כי הוא מקפיד להותיר את תא-המטען של האוטובוס נעול. רק לבקשתו של נוסע, המודיע באוזניו על מיטלטלין שהוא מבקש להעמיס – ובמשתמע גם על מהותם של המיטלטלין האלה, פותח הנהג את תא-המטען לצרכיה של אותה העמסה. בקפידה לא פחוּתה הוא דואג ללוות, במבט במראת-האוטובוס, כל נוסע ונוסע, המעמיס על תא-המטען, מתחילה ועד סוף. יחס פרטני ומדוקדק זה מעניק הנהג למעמיסים, בה בעת שנוסעים עולים אל האוטובוס, בשעה שהוא עסוק בכרטיסיהם או בגבייתו של תשלום מידיהם וכשדקות ספורות עומדות לרשותו עד למועד, שבו הוא נדרש לצאת בנסיעה אל יעדו. כל זאת בכוחו לעשות היות ש"תנועת הנוסעים בקו הזה היא הרבה יותר דלילה" (עמ' 3, ש' 13) – ענין העומד בסתירה חזיתית לעדות-התובע בדבר היותו של האוטובוס מלא וגדוש-נוסעים באותו הערב. "אולי פתחת את תא המטען לאדם אחֵר ואני הכנסתי את האופניים מייד אחריו?", הקשה התובע בשאלה והעֵד נאלץ להודות: "יכול להיות" (פרוטוקול, בעמ' 4, ש' 20-19). "אף פעם לא ביקשו ממני ליידע את הנהג", העיד התובע במה שאינו אלא היגיון פשוט ובריא, "אין צורך ליידע. כל אחד מכניס משהו לתא המטען ואף אחד לא מיידע את הנהג" (עמ' 7, ש' 6-5). אך מובן, כי אותו תיאור, שנשמע מפיו של נהג-האוטובוס לפנַי, הוא מופרך. אפילו מקורו המשוער ברצונו, המובן, כי "אגד" לא תעביר אל כתפיו את אחריותה-היא, אין הוא מתיישב, מכל וכול, עם השֶׂכל הישר. לא כך נוהגים נהגים, אפילו ב"אגד". לא כך נעשה בקשר לתאי-מטען של אוטובוס ציבורי. לא כך נהג מר נהרי בתובע.