להיגני נ' רייכל

לפניי בקשת המבקש, הנתבע, לביטול פסק הדין שניתן נגדו ביום 20.07.2015, בהעדר התייצבות.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת תגובת המשיב (להלן: "התובע") וכן את כתבי הטענות, עדויות הצדדים והמסמכים בתיק, הגעתי לכלל דעה לא להיעתר לבקשה. אבהיר טעמיי.

ביסוד בקשת הביטול עומדת טענת המבקש כי לא זומן לדיון מיום 20.07.2015, אליו לא התייצב. אין לקבל את הטענה. במחשב בית המשפט קיים אישור מסירה מיום 31.03.2015 של הזימון לדיון למבקש. בנסיבות אלה, לא מדובר בבקשה לביטול פסק דין "מחובת הצדק", כי אם בבקשה לביטול פסק הדין המסורה לשקול דעתו של בית המשפט שעליו לבחון שניים אלה: ראשית מה הסיבה לאי התייצבותו של המבקש לדיון, ושנית, סיכויי ההגנה אם יבוטל פסק הדין. השאלה השנייה היא העיקר, ולראשונה אך חשיבות משנית, שכן את מחדל זה, ככלל, ככל שהמבקש יראה סיכויי הצלחה בהגנתו, ניתן לרפא באמצעות פסיקת הוצאות. הנטל להראות שני טעמים אלה מוטל על מבקש הביטול. (ראו לעניין זה רע"א 2694/92 אנג'י אליהו פבר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (05.08.1992), אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחד עשר, 2013) עמ' 677-678 ופסקי הדין הנזכרים שם).

גישת בתי המשפט כלפי ביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות הינה גישה ליברלית, ואף ביתר שאת בבית המשפט לתביעות קטנות בו הצדדים אינם מיוצגים, באשר אי ביטול פסק הדין כמוהו כ"נעילת שערי המשפט" בפני המבקש. (רת"ק (באר שבע) 12626-12-11 אליהו ג'רבי נ' יעל בן משה (11.01.12). עם זאת, אין פרוש הדבר שבכל מקרה ייעתר לה בית משפט כבדבר שבשגרה, ובמקרה כמו זה, בו המבקש לא עומד בנטל להוכחת שני טעמי הביטול, כל שכן.

המבקש לא פרט את טעמי אי התייצבותו לדיון מיום 20.07.2015 וגם לא את סיכויי הצלחת הגנתו מפני התביעה לאור כתב האישום בו הורשע, על פי הודאתו, בגין התאונה נשוא התביעה. זאת על אף שהוריתי למבקש לעשות כן בהחלטתי מיום 13.08.2015 לאור קיומו של אישור מסירה בתיק. בהודעה שהגיש המבקש ביום 20.08.2015, שב המבקש וטען כי לא זומן לדיון וציין כי חשוב לו להגן על עצמו ויש לו מה להוסיף לנאמר. המבקש לא פרט את תוכן הדברים שברצונו להוסיף או את התייחסותו לכתב האישום בו הודה והורשע, ומשנמצא בתיק אישור מסירה של הזימון לדיון אליו לא התייצב, לא עמד המבקש בנטל המוטל עליו.

יתרה מזו, בתיק נשמעו עדויות הצדדים. בחנתי את כתבי הטענות על נספחיהם, את העדויות שנשמעו בישיבת יום 25.06.2015 ואת כתב האישום שהוגש כנגד המבקש בגין התאונה נשוא התביעה, ועל יסוד כל אלה לא מצאתי שיש למבקש הגנה מפני התביעה.

מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש של התובע בתאונה מיום 22.10.2013, בה היו מעורבים אופנוע התובע ורכב המבקש. על פי גרסת התובע התאונה ארעה עת שרכב המבקש לא עצר בתמרור עצור, חסם את נתיב נסיעתו של התובע ופגע באופנוע עליו רכב התובע. לגרסת המבקש בכתב ההגנה, הוא עצר את רכבו בתמרור "עצור", ובעת שהחל בפניה שמאלה הגיח התובע ופגע בו. בישיבת יום 25.06.2015 בה נכחו הצדדים, נשמעו עדויות הצדדים וכן עדות נוסעת ברכב המבקש במועד התאונה. לבקשת הצדדים נדחה הדיון לישיבה נוספת על מנת לאפשר לצדדים להמציא מסמכים מתיק המשטרה שנכחה בזירת התאונה, תוך שנקבע כי עד ליום 01.05.2015 יודיע התובע האם ברצונו בקיום הישיבה שנקבעה, שאם לא כן יינתן פסק דין על פי החומר בתיק. התובע הודיע ביום 31.03.2015 כי הוא עומד על קיום הדיון, וצרף להודעתו כתב אישום מתוקן שהוגש כנגד המבקש בגין התאונה (ת"ד 6652/02/14) בו הודה המבקש והורשע על פי הודאתו.

בהתאם לסעיף 4 לכתב האישום בו הודה המבקש והורשע על פי הודאתו נקבע: "הנאשם נהג ברכבו ביום 22.10.13 בשעת ערב ברחוב תרצ"ב בחולון והתקרב לצומת עם רחוב דב הוז. הנאשם החל בפניה שמאלה כאשר מוצבים תמרורי עצור. הנאשם נהג בקלות ראש ולא נתן תשומת לב מספקת לדרך, תוך שלא נתן זכות קדימה לרכב האופנוע שהגיע מימין, וגרם להתנגשות בין כלי רכב". בכך יש לתמוך בגרסת התובע לנסיבות התרחשות התאונה, לפיה המבקש לא נתן זכות קדימה לאופנוע בו נהג התובע וגרם לתאונה ולהטיל את האחריות לתאונה על המבקש.

בנוסף, גרסת התובע לתאונה בכתב התביעה ובעדותו תואמת לגרסה שנמסרה בהודעת התובע למבטחיו (צורפה לכתב התביעה) וכן נמצאת מסתברת עם מיקום הנזק בכלי הרכב המעורבים. על פי עדות התובע ועל פי דו"ח השמאי שצורף לכתב התביעה, האופנוע של התובע ניזוק כליל בתאונה, כשמוקד הנזק הוא בחלק הקדמי. רכב המבקש, על פי עדות התובע שנתמכה בעדות הנוסעת ברכב המבקש, ניזוק בצד ימין קדמי. (ראו עדות התובע פר' עמ' 1 שו' 12 ועדות הגב' שריפוב עמ' 1 שו' 27). מיקום זה של הנזק ברכב התובע אינו עולה בקנה אחד עם עדות המבקש לפיה "כשסיימתי את הפנייה, ואז הייתה התאונה", דבר שהיה מחייב פגיעה בצד האחורי של רכב המבקש, ולא בקדמת הרכב ויש בו להטיל צל על אמינות גרסתו של המבקש לאופן התרחשות התאונה. יצוין עוד כי גרסת המבקש ונוסעת ברכב המבקש בעדותם בבית המשפט, לפיה התאונה ארעה לאחר שרכב המבקש השלים את הפנייה, אינה תואמת את גרסת המבקש בכתב ההגנה שם נטען כי התאונה ארעה בעת שרב המבקש החל בפניה שמאלה.

אף כי הפסיקה קובעת כי זכות הקדימה של התובע אינה זכות מוחלטת, אלא זכות יחסית שאין להשתמש בה "בעיניים עצומות", המבקש לא הציג תשתית ראייתית לתרומת התובע להתרחשות התאונה. בחינת זירת התאונה, באתר "גוגל מפות"וכן בתקרשים זירת התאונה שבהודעת התובע למבטחיו (צורף לכתב התביעה) יש בו לתמוך בגרסת התובע כי לא יכול היה למנוע את התאונה. המבקש טען בעדותו כי לפי בדיקת המשטרה היו עקבות של בלימה של האופנוע החל מרח' החשמונאים מה שמלמד שהתובע ראה את רכב המבקש פונה שמאלה. אלא שהמבקש לא הציג את ממצאי בדיקת המשטרה להם טען, אף שבהחלטתי מיום 18.01.2015 ניתנה לצדדים שהות להמציא מסמכים מתיק המשטרה.

מכאן, שעל יסוד מכלול הראיות מלוא האחריות לתאונה מוטלת על המבקש.

אשר לנזק, סכום פסק הדין שניתן ביום 20.07.2015 בהיעדר המבקש, מבטא את הנזק לאופנוע של התובע על פי דו"ח השמאי בניכוי השרידים, הוצאות גרר ועלות שכר טרחת השמאי. אף כי מועד הבדיקה היה 03.11.2014 והתאונה ביום 22.10.2014, מצאתי לקבל את חוות דעת השמאי ולהסתמך עליה באשר מדובר בנזק כליל לאופנוע, אשר בהתאם לקבלה לתשלום הוצאות הגרירה שצורפה לכתב התביעה, נגרר באמצעות גרר ממקום התאונה.

יוצא מן האמור שגם לו היה ניתן למבקש יומו, מעבר לדיון מיום 25.06.2015 בו נשמעו עדויות הצדדים, התביעה הייתה מתקבלת כדי הסכום שנפסק.

בנסיבות אלה, ומשאין למעשה תועלת בביטול פסק דין כשבסופו של יום התביעה כנגד המבקש תתקבל כדי סכום התביעה שנפסק בפסק הדין שביטולו מבוקש, כפות המאזניים נוטות להעדפת עקרון סופיות הדיון על פני בקשת המבקש כי יינתן לו יומו. על כן, במכלול שיקולים אלה, אינני נעתרת לבקשת המבקש. פסק הדין שניתן כנגד המבקש ביום 20.07.2015 יוותר על כנו.

המבקש ישלם למשיב הוצאות בקשה זו בסך של 300 ₪, בתוך 30 יום.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת ההחלטה.