חרובי נ' צורי דנטי

התובע השכיר לנתבעת דירה A, במחיר של 3,400 ש"ח לחודש, מיום 20/11/16 עד ליום 31/12/17.

התביעה עסקה בשני עניינים: חוב דמי שכירות בגין 10 ימים בחודש נובמבר 2016 ודמי שכירות עבור חודש דצמבר 2017. נתבעו גם הוצאות משפט, אך אלה לא הוכחו, ויקבעו בפסק הדין לפי שיקול דעתי.

אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה את הסכומים הנתבעים. ביחס להפרש של 10 ימים ראשונים היא טוענת כי התובע ויתר על כך, וביחס לתשלום חודש דצמבר טוענת כי קיזזה כנגדו את השקעותיה בדירה בתקופת השכירות במקום בעלי הדירה.

לאחר שעיינתי בכל הראיות שהוצגו לי בכתבי הטענות ובדיון, אני דוחה את התביעה ביחס לסכום 1,900 ₪ וקובעת כי התובע ויתר על הסכום. ביום 10/10/16 כתב התובע לבת דודתו, גב' ריקי ריהן, שיצגה אותו בהשכרת הדירה "תקופת החוזה מ-20 בנובמבר (אז ירמי ואלכסנדר יוצאים) עד סוף דצמבר 2017. נתתי לה עוד 10 ימים בתי תשלום... שיהיה במזל!" (נספח ב' לכתב ההגנה).

התובע הודה בכך שהסכים על כך עם הנתבעת בעל פה, אך טען כי הדבר הותנה בכך ש"הכל ילך למישרים" (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 10-19). התובע טען כי לאחר שראה שמתחילת השכירות התחילו צרות, ולכן דרש את התשלום, ושלח לה ביום 2/11/16 מסרון דרישה (ת/4). רעייתו, גב' מרים חרובי, העידה כי היא ששלחה את המסרון, והציגה אותו בטלפון הנייד שלה (פרוטוקול, עמ' 4, שורה 20). במסרון הדרישה הינה לתשלום 1,333 ₪ סכום המתיישב יותר עם שליש מחודש. אני קובעת כי הזמן שחלף מאז תחילת השכירות ומשלוח המסרון ועד הגשת התביעה מלמד כי התובע ויתר על הסכום. התובע העיד בדיון בתיק הפינוי (תא"ח (חיפה) 44737-03-17) כי קיזז מהפקדון, שמסרה הנתבעת, בסך 15,000 ₪ תשלום של ארבעה חודשים, מרץ עד יוני (3,400*4=13,600) ונותרו 1,400 ₪ לזכות הנתבעת. מכאן נלמד כי נכון למועד הדיון שם, 8/11/17, לא דרש התובע את הסכום.

אני מקבלת במלואה את התביעה לתשלום שכר הדירה עבור חודש דצמבר 2017. הנתבעת התגוררה בדירה, גם אחרי המועד, שנקבע בפסק הדין מיום 8/11/17 כמועד הפינוי, וטענת הקיזוז שלה חסרת בסיס. העובדה ששילמה את התשלומים עבור החודשים הבאים, שלאחר קיזוז הפקדון, ופרוטוקול הדיון בתיק הפינוי מלמדים כי לא היתה לה כל טענה. בניגוד להתכתבויות בין הצדדים מתחילת החוזה מיום 29/11/16 (נספחים ב', ג' כתב ההגנה ות/7), בה העלתה את טענותיה, טענה היום כי לא פנתה עוד אל התובע לאור גישתו בדוא"ל מיום 29/11/16 (פרוטוקול, עמ' 6, שורות 22-23), וכי החשבוניות לא נשמרו בידה עקב הפינוי על ידי לשכת ההוצאה לפועל (שם, שורות 26-28). התובע הוכיח כי ביום 17/12/16, כאשר נשלחה לו חשבונית, העביר לנתבעת בהעברה בנקאית עלות החלפת ברז (ת/7), ואף הזמין אותה לשלוח לו חשבונית בגין עבודה נוספת, אם ישנה. הדבר מפריך את טענתה כי לא פנתה אליו בשל תשובתו מיום 29/11/17.

אין חולק כי הנתבעת שכרה דירה ישנה, אך היא ראתה אותה טרם כניסתה והסכימה לשכור אותה כפי שהיא (מכתב הדיירים הקודמים, ת/1). הדירה נראית ראויה למגורים, נקיה ושלמה (תמונות, ת/2). למרות שהתובעת גרה בדירה במשך שנה אין לה צילום של המפגעים החמורים, עליהם העידה, מכאן שלא היו משמעותיים. עניין התיעוד עלה בתחילת ההתקשרות והנתבעת היתה מודעת לחשיבותו (פרוטוקול, עמ' 6, שורות 16-21). אי הגשת ראיות מעידה כי אינן קיימות או כי אם היו מוגשות, לא היו תומכות בגרסת הנתבעת. הנתבעת קיבלה סיוע משפטי, והגישה את כתב ההגנה רק אתמול.

אני דוחה את טענת הקיזוז של הנתבעת שלא הוכחה.

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע לסילוק התביעה את הסכום 3,400 ₪ עבור דמי השכירות לחודש דצמבר 2017, 50 ₪ אגרה ו-350 ₪ הוצאות.

לא הוריתי על קיזוז יתרת הפקדון מסכום פסק הדין, לאחר ששמעתי מהתובע, והנתבעת לא הכחישה, כי לא פינתה את הדירה במועד, שנקבע בפסק הדין בתיק הפינוי (סעיף 2 לפסק הדין מיום 8/11/17). אני מניחה כי עניין זה ידון בהליך נפרד, הממשיך ומתנהל בין הצדדים, אודות הפינוי.