רטהאוז נ' מעינות השרון בע"מ ואח'

זו תביעה להשבת כספים עקב דרישת תשלום יתר של צריכת מים.

התובע עותר לסכומים הבאים:

א. 1290 ₪ בגין החיוב ביתר.

ב. 1200 ₪ בגין עגמת נפש וכו'.

התובע טוען כי נמסה לו הודעה ביחד עם כל שכניו שיש בעיה עם המים המסופקים לביתו. בתחילה הנחו אותו לא לשתות מהמים ולאחר מכן לא להשתמש בהם כלל ולרוקן את כל המים שיש בדוד השמש שברשותו. לכן עקב דרישה זו הוא ריקן את כל המים והיה צריך למלא אותם מחדש ובעקבות כך קפץ חיוב בחשבון מים שלו כלפי נתבעת מס 1 הרבה מעבר למקובל.

נתבעת 2 דוחה את מעורבותה ומפנה לחוק תאגידי מים וביוב אשר מעביר את סמכויות המים והביוב לתאגידים אשר הוקמו לפיו. אולם במהלך הדיון נציג הנתבעת 2 לא עמד על טענה זו. לאור התוצאה שבית המשפט הגיע אליה אין צורך לדון בכך.

נתבעת 1 מפנה את בית המשפט לכך שכל ההנחיות לתובע ושכניו מקורם במשרד הבריאות. בהתאם לכך, סיפק תאגיד המים ובעזרת המועצה פתרונות חלופיים לשתייה, מקלחות וכו'. לדבריהן הזיהום אינו נגרם כתוצאה של מעשה או מחדל של מי מהנתבעות ולכן אין כל חובה לפיצוי המוטלת עליהן. כמו-כן, הנתבעת 1 מסבירה את הצריכה המוגברת של התובע בכך שהייתה לו נזילה, וכי לדיירים אחרים הצריכה לא עלתה באופן כה משמעותי.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את התביעה ולהלן הנימוקים לכך.

1. בכדי לחייב את הנתבעות על התובע להראות כי אכן הזיהום קשור במעשה או מחדל של הנתבעות או מי מהן. לחלופין היה פתוח בפני התובע להניח את דעת בית המשפט שההנחיות שהוטלו עליו היו בלתי סבירות וכי לא הוצעו תחליפים ראויים. אולם, כל ההנחיות הוצאו ע"י משרד הבריאות ותפקידן של הנתבעות הייתה מוגבלת להפצתן ולמציאת פתרונות להספקת המים. לאור כך, אין עילת תביעה כנגד הנתבעות או מי מהן.

2. כללית, הסברו של התובע לגבי צריכת היתר בעת האירוע סביר ויתכן ביותר כי נבע מההוראות לרוקן את דוד השמש אך הדבר לא קשור בצורה כלשהי במעשה או מחדל של הנתבעות או מי מהן.