וינבברג נ' אברמוביץ

התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב שבבעלות אם התובעת בתאונה הנדונה. התובעת טוענת שבכל המועדים הרלוונטיים הרכב היה מצוי בחזקתה, היא נשאה בכל הוצאות אחזקתו, היא עתידה לשאת בהוצאות תיקון הנזקים שנגרמו בתאונה, ומשום כך התביעה הוגשה על ידה.

אין מחלוקת של ממש לגבי נסיבות האירוע; המחלוקת העיקרית היא לגבי הנזק הנטען.

התובעת טוענת שבתאריך 29.01.15 יום חמישי אחר הצהריים, היא החנתה רכבה סמוך לביתה, ברחוב נתן החכם בתל אביב. כעבור שלושה ימים, ביום ראשון 01.02.15 בשעות הצהריים, עת הגיעה לרכב, הבחינה שהוא פגוע בצידו השמאלי אחורי. מתחת למגב הקדמי של הרכב היא מצאה פתק צהוב (ת/1), בו נכתב שרכב מסוג ניסאן ג'וק שחור פגע ברכבה, ולאחר הפגיעה נהג הרכב הפוגע ניקה את רכבו ונסע מבלי להשאיר את פרטיו. מספר הרכב הפוגע צויין בפתק, וכך, בעזרת המשטרה, איתרה התובעת את בעל הרכב הפוגע, הוא הנתבע.

התובעת טוענת שהרכב היה ללא כל פגם עת החנתה אותו במקום, ומהאמור בפתק שהשאיר אלמוני עולה שהנתבע הוא שגרם לנזק. התובעת טוענת שבעקבות הפגיעה נגרמו לה הנזקים הבאים: נזקים ישירים לפי הצעת מחיר שקיבלה בסך 2,714 ₪, ירידת ערך בסכום של 1,000 ₪, הוצאות נסיעה בסכום של 500 ₪, עגמת נפש בסכום של 2,500 ₪, סה"כ 6,714 ₪.

הנתבע מודה כי חלף ברחוב עם רכבו במועדים הרלוונטיים לפגיעה, הוא גם מודה כי יתכן ורכבו פגע ברכב התובעת; טענתו היא שבכל מקרה היתה זו נגיעה קלה שלא גרמה לכל נזק, ומשום כך הוא לא השאיר את פרטיו. לטענתו בתאריך 31.01.15, יום שבת בצהריים, הוא נסע בנסיעה איטית ביותר וחיפש חנייה. לאחר שהוא פנה לרחוב נתן החכם הוא חשש שהמראה החיצונית ימנית של רכבו פגעה במראה החיצונית שמאלית של רכב התובעת, ולאחר שהחנה רכבו, בדק את המראה ונוכח לראות שלא נגרם לה כל נזק. מכאן הבין שהפגיעה לא היתה משמעותית והוא המשיך בדרכו.

כעבור יומיים פנתה אליו אמה של התובעת, וטענה שהוא גרם נזק לרכב החונה. הנתבע אישר שהוא אכן חלף במקום עם רכבו, אך טען כי אינו זוכר כל פגיעה. עם זאת, אישר שככל שיתברר שהוא גרם לנזק הוא יישא בעלות התיקון. לבקשתו שלחה לו אם התובעת תמונה של הרכב הפגוע, והתברר לו שאין כל סיכוי שהנזקים הנראים נגרמו על ידי רכבו, מאחר ובתמונה נראות במקום הפגיעה שריטות בצבע אדום, ואילו רכבו שלו שחור. בנסיבות אלו, סירב הנתבע לפצות את התובעת, ומכאן התביעה.

העידו בפני התובעת ואימה שהיתה בקשר עם הנתבע לאחר אירוע התאונה, וכן הנתבע ובת זוגו שהיתה עימו ברכב בעת הפגיעה.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות הגעתי למסקנה כי הנתבע אחראי לנזק שנגרם. מסקנה זו מתבקשת ממקבץ נסיבות, שכלל אינן במחלוקת: רכב התובעת ניזוק בצד השמאלי אחורי, בפתק שהושאר על הרכב נכתב שרכב חולף פגע ברכב בצד השמאלי אחורי; פרטי הרכב הפוגע תואמים לפרטי רכב הנתבע; הנתבע מודה שהוא חלף עם רכבו באותו רחוב ובמועדים הרלוונטיים; הנתבע אף מודה כי יתכן והיתה פגיעה (אף שלטענתו היתה זו פגיעה קלה במראות הרכב שלא הותירה כל נזק). בנסיבות אלו סביר יותר שרכב הנתבע גרם לפגיעה ברכב התובעת, מאשר שרכב אחר פגע גם הוא ברכב התובעת באותו מוקד עצמו. יש להעיר כי בהתאם לסעיף 62(א) לחוק בתי המשפט, בית משפט לתביעות קטנות רשאי לקבל ראיה אף אם היא אינה קבילה בבית משפט אחר, על כן אין מניעה לקבל כראיה את הפתק שהושאר אף שכותב הפתק (שזהותו אינה ידועה) לא העיד.

כאמור, טענתו העיקרית של הנתבע היא שלא יתכן שרכב שחור יותיר סימנים אדומים על רכב התובעת. שטענה זו לא הוכחה וזאת ממספר טעמים. ראשית, נסיבות הפגיעה לא הובהרו שהרי הנתבע טוען כי חשב שרק מראות שני הרכבים פגעו זו בזו. שנית, חלף זמן בין מועד הפגיעה למועד צילום הנזק (הפגיעה אירעה בשבת, והיא התגלתה כל ידי התובעת רק ביום ראשון בצהרים). לא מן הנמנע כי חלוף הזמן גרם לשינוי בגוון. שלישית, הנתבע לא בחן אם הפגיעה שפגע ברכב התובעת גרמה לנזק אלא הוא הסתפק בבחינת הנזקים ברכבו שלו. רביעית, יכולים להיות הסברים שונים לגוון השריטות, על חלקן הצביעה התובעת, ובהעדר חוות דעת מומחה, לא ניתן לקבוע שבכל מקרה ובכל נסיבות, הגוון האדום שולל פגיעה. לכל אלו יש להוסיף שעיון בתמונה שהוגשה מלמד שבמקום הפגיעה נראה בבירור גם צבע שחור, הוא כזכור צבע רכבו של הנתבע.