לרנר נ' מרטין ואח'

1.לפני תביעה כספית-נזיקית על סך 10,650 ₪ במסגרתה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים בנזקי תאונת דרכים שהתרחשה ביום 27.9.2014 בשדרות בן צבי, בירושלים. התובעת היא הבעלים של רכב מסוג פיג'ו מ.ר. 89-073-78 (להלן: "רכב התובעת"). הנתבע 1 הוא הבעלים והנהג בזמנים הרלוונטיים לתביעה ברכב מ.ר. 11-458-61 (להלן: "רכב הנתבע"). הנתבעת 2 הינה מבטחת רכב הנתבע 1.

2.אליבא דגירסת התובעת כפי שנטענה בכתב התביעה, עת נסעה התובעת בשד' בן צבי כשברכבה נסעו באותה עת בני משפחתה כשלפתע, רכב הנתבע שנסע אחריה פגע עם חזיתו בצידו האחורי של רכבה. לדברי התובעת, חרף פניות סוכן הביטוח שלה הגיש לנתבעת 2 את כל המסמכים הדרושים לקבל אישור להסדר מוסכים. הנתבעת 2 דחתה אותה בלך ושוב עד כי דחתה את תביעתה בשל הכחשת מבוטחה, הנתבע 1, את הנזקים הנטענים. התובעת נאלצה, איפוא, לפנות לשמאי רכב בחודש מרץ 2015 לצורך עריכת חוות דעת בגין נזקי התאונה.

3.אליבא דגירסת הנתבעים כפי שנטענה בכתב ההגנה, הנתבעים טוענים, כי רכב התובעת עמד בעצירה מוחלטת בעת ציות למופע אור אדום ברמזור שהיה בכיוון נסיעתה כאשר הנתבע 1 שנהג ברכב הנתבע, נהג את רכבו במהירות אפסית ורגלו שהייתה על דוושת הברקס החליקה לפתע מהדוושה ובעקבות כך "נישק" את רכב התובעת.

4.הנתבעים טוענים, כי אין מחלוקת שהאחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של הנתבע 1, עם זאת, המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת הנזק שנגרם לרכב התובעת. הנתבעים טוענים, כי המגע בין רכב התובעת לרכב הנתבע היה מגע קל שלא הותיר אחריו את הנזקים הנטענים על ידי התובעת מלבד נזק קל מאוד בצד ימין של רכב התובעת. ולכן טוענים, כי לא יכלו לגרום לנזקים הנתבעים בחלקו השמאלי. הנתבעים מצביעים על שיהוי ניכר בין קרות התאונה לבדיקה ותיעוד של הנזקים על ידי השמאי, שיהוי המנתק לשיטתם את הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי.

דיון ומסקנות:

5.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי טענות הצדדים בפני ושקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי, כי דין התביעה להידחות. להלן נימוקיי.

5.1אין מחלוקת בין הצדדים באשר לשאלת האחריות לקרות התאונה. המחלוקת הנעוצה בין הצדדים בתיק זה נוגעת לשאלת הוכחת הנזקים הנטענים על ידי התובעת שנגרמו בעקבות התאונה. בעניין זה, העידה התובעת בפניי. התובעת אכן הודתה, כי שעת התאונה הייתה שעת ערב וככל הנראה, לא נראה נזק חיצוני ועל כן, סברה, כי הנתבע 1 נפל לכלל טעות בעניין זה. התובעת הודתה, כי לא צילמה ולא תיעדה את הנזק בסמוך לקרות התאונה. התובעת העידה, כי פנתה מיד לאחר קרות התאונה לסוכן הביטוח שהינו סוכן ביטוח מקצועי מזה כ-30 שנה אשר אף הוא העיד בפניי, בין היתר, כי הינו יודע שיש לתעד הנזקים מיד בסמוך לקרות התאונה. לדברי התובעת, הנתבעת 2 הטעתה אותה שעה ששלחה אותה למוסך הסדר שלה לצורך תיקון הנזק ומשכך, טענה, כי בנסיבות אלה, לא היה צורך בתיעוד של הנזקים הנטענים באמצעות חוות דעת שמאי. דא עקא, כי עדותה של התובעת לא נתמכה במסמכים כלשהם ואף לא בעדותו של סוכן הביטוח. מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה, כי הפנייה הראשונה נעשתה לכל המוקדם בסוף חודש דצמבר 2015 בעניין פניה בבקשה לנתבעת 2 להכניס את הרכב לתיקון במסגרת הסדר מוסכים.

5.2הנתבע 1 העיד בפניי. הנתבע הכחיש הנזקים הנטענים. הנתבע אומנם הודה, כי כתוצאה מהחלקת רגלו מדוושת הבלם רכבו נסע במהירות אפסית ופגע קלות ברכב התובעת. הנתבע 1 התרשם כבר במועד קרות התאונה, כי התובעת ובני משפחתה מתכוונים למנף את הפגיעה ומשכך, מסר את הפרטים הנחוצים באשר לביטוח רכבו וסירב לנהל דין ודברים עימה.

5.3הואיל ובשאלת שיעור הנזקים קיימת מחלוקת בין הצדדים ולאחר שמיעת הנהגים המעורבים נראה, כי עסקינן בגרסה מול גרסה, לא מצאתי להעדיף גרסת התובעת על פני זו של הנתבע 1. כמו כן, לא מצאתי בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה כראיה תומכת בגרסת התובעת, זאת, נוכח ריחוק הזמן המנתק כל קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזקים כפי שתועדו בחוות דעת השמאי כ-חצי שנה לאחר קרות התאונה. אין חולק אף כי התובעת התייעצה עם סוכן הביטוח שלה מיד לאחר קרות התאונה ואולם, חרף זאת, לא פעלה לתיעוד הנזקים באמצעות עריכת חוות דעת שמאי ואף לא לתיקון רכבה.