ת"ק 7693-03-14 כהן נ' ירושלים

1.לפניי תביעה כספית, על סך 4,900 ₪ במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעת בנזקים שנגרמו לרכבו, רכב מסוג מאזדה 6 אקסיוטיב, מ.ר. 65-650-60 ( להלן: "רכב התובע") בעת שאוחסן במגרש הנתבעת לאחר שנתפס על ידי שוטרי הנתבעת ביום 15.1.14 לצורכי חקירה. לכתב התביעה צורפה הצעת מחיר מיום 27.2.14 ע"ס 4,248 ₪ ותמונות שלטענת התובע צולמו על ידו בסמוך לאחר שחרור הרכב.

2.אליבא דגירסת הנתבעת כפי שנטענה בכתב ההגנה, ביום 15.1.14 נתפס רכב התובע על ידי שוטרי הנתבעת בשל חשד לגניבת מצלמות אבטחה במהלכה נעשה שימוש ברכב. התפיסה בוצעה בהתאם לסמכות הנתבעת המוסדרת בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט -1969. בעת ביצוע תפיסת הרכב ביום 15.1.14 נערך רישום בדבר מצב הרכב, יובהר כי בטופס תיאור מצב הרכב בעת תפיסתו צויין כי ברכב ישנה פגיעה קודמת בפגוש. כמו כן, רכב התובע צולם בטרם נתפס על ידי חברת שגריר לאחסנה במגרש הנתבעת.

3.ביום 21.9.14 התקיים בפניי דיון במעמד הצדדים, במסגרתו, נשמעו טענות ועדויות הצדדים. התובע העיד בפניי כי בתאריך 15/1/14 נלקח רכבו על ידי יחידת ימ"ר אשר ביצעה חיפוש ברכב ללא נוכחותו. לאחר כחודשיים פנה התובע להוצאת הרכב בעקבות צו של בית משפט ולאחר שהרכב נמסר לידיו הבחין בנזקים שנגרמו לרכב בעקבות החיפוש והאחסנה. לדבריו, מהתמונות שהמשטרה צילמה עובר למועד גרירת הרכב עולה כי לא נגרמו נזקים ורק לאחר הוצאת הרכב ממגרש הרכבים נתגלו הנזקים. התובע הציג תמונות שצילם במגרש הרכב בעת כשהלך להוציא את הרכב. לטענתו, ניתן לראות שהפלסטיק בתא המטען שבור ואני מראה גם תמונה של הפלסטיק שבור(ת/1א-ד). עוד ציין התובע, כי בחיפוש השני שערכה המשטרה נציגי הנתבעת הטמינו ברכב מכשיר לאזנת סתר.

נציגת הנתבעת טענה כי הראיות הנ"ל לא צורפו לכתב התביעה והדגישה כי הנזקים הנטענים היו ברכב עובר לתפיסתו על ידי הנתבעת. לטענתה מטופס "תיאור רכב בעת תפיסתו" (נספח א' לכתב ההגנה) עולה, כי הייתה קיימת פגיעה בפגוש הקידמי עובר לתפיסה. כמו כן, התובע לא צירף אסמכתא לכך שבוצע תיקון של הנזקים בגינו שולמה תמורה.

4.ביום 2.12.14 הגיש התובע חוות דעת שמאי רכב אשר בדק את הרכב ביום 11.11.14 במצבו הניזוק וערך חוות דעת.

5.לאחר שעיינתי בחומר שהוגש לביהמ"ש ושמעתי את עדויות הצדדים ולאחר ששקלתי כל שיקולים הצריכים לעניין הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקיי:

5.1השאלות שבמחלוקת בין הצדדים הן אלה: האחת, האם הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו לרכב התובע; השנייה, הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לאירוע הנטען; השלישית, מהו שיעור הנזקים שנגרמו לרכב התובע אשר נטען למצב קודם;

5.2המסגרת הנורמטיבית: ככלל, אחריות הנתבעת לנזקים שנגרמו לרכב התובע שנמצא תחת שליטתה לאחר שנתפס על ידה קבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחייים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, הקובע כי אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאתה החוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית, אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה.

5.3אין מחלוקת בין הצדדים כי תפיסת רכבו של התובע וביצוע החיפוש בו על ידי נציגי הנתבעת נעשה במסגרת הרשאתה החוקית של משטרת ישראל. מכאן שעל מנת שתוטל אחריות על הנתבעת, יש לבחון האם בדיקת הרכב על ידי הנתבעת נעשתה ברשלנות. בשורה ארוכה של פסקי-דין נקבע, כי המדינה אחראית גם אחראית לנזקים שהיא גורמת בעוולת רשלנות ( ראה: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח', פ"ד מ"ח (3) 45 בעמ' 73-74: ”בעבר היתה המדינה חסינה בפני תביעות. זה לא המצב כיום. שעתו היפה של המשפט הישראלי היתה כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה (ראה חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב-1952) ע"א 243/83 עמ' 134). המדינה אחראית, כמו כל אדם אחר, על רשלנות במעשה, ואכן, הפסיקה הענפה שהתפתחה בארץ הטילה חובות על המדינה, כל אימת שזו התרשלה בביצוע תפקיד זה או אחר. אם בתחילה היססו בתי המשפט להטיל אחריות בשל החשש מפני הרתעת יתר והחשש מפני יצירת נטל כספי כבד מדי על המדינה ד"נ 6/66 שחאדה נ' חילו פ"ד נ (4) 617), הרי שגישה זו השתנתה, וכיום המגמה השלטת היא בהכרה בחובות הזהירות של השלטון, כל אימת שזה צריך היה לצפות את הנזק שנגרם לתובע (ר' א. פורת "דיני הנזיקין" במסגרת ספר השנה של המשפט בישראל, התשנ"א (תל אביב, התשנ"ב, עמ' 257)". וכן ראה: ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום חברה לביטוח ואח', פד"י מ"ז (2) 346 בעמ' 357: ”אין חולק כי מכח סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב-1952, אחראית המדינה עקרונית בנזיקין על רשלנות במעשה או מחדל."