בומש נ' גלם

לפני תביעה על-סך 8,501 ₪ בגין נזקים שנגרמו לרכב התובע, עת חנה בצד הכביש, שעה שאופנוע הנתבע פגע בו.

לאחר דיון שנערך במעמד הצדדים ומאחר שרכבו של התובע לא תוקן, הוסכם כי הרכב ייבדק על-ידי שמאי מטעם הנתבע. הבדיקה בוצעה ביום 12.5.17, הוגשה חוות דעת השמאי מטעם הנתבע וכן ניתנה תגובת התובע בהתאם.

התובע טוען כי עת עמד רכבו בצד הכביש ובמרחק של כ-25 מטר מאחוריו, נפל הנתבע מהאופנוע, וזה "המשיך הלאה", פגע ברכב והסב לו נזק. בתחילה הבטיח הנתבע לשלם על הנזק לרכב, בהמשך טען כי הוא רק נהג באופנוע ואיננו בעליו, ולבסוף הסכים לתקן את הרכב אצל מכר שלו שהינו בעל מוסך. התובע סירב ודרש מהנתבע תשלום בגין הנזק על-פי חוות דעת שמאי רכב מוסמך. הנתבע דחה דרישה זו ואף התעלם מפניותיו של התובע אליו. כמו כן, סירב הנתבע למסור לתובע את פרטיו של בעל הרכב, וזה אותר על-ידי התובע לאחר הגשת תלונה למשטרת ישראל.

הנתבע טוען כי רכב התובע עמד בצד הכביש, בחניה, כאשר חלקו האחורי בולט בצורה מסוכנת וחוסם נתיב נסיעה. במהלך נסיעת האופנוע, כ-50 מטר לפני מקום החניה של הרכב, החל האופנוע להאט את נסיעתו, כאשר לפתע איבד שיווי משקלו על גבי קטע שמן שהיה בכביש, האופנוע החליק מספר מטרים עד אשר עצר בסמוך לרכב "ונשק" לו. הנתבע לא ראה כל נזק במקום התאונה. הוא נענה לכל פניות התובע והסכים כי הרכב ייבדק במוסך מטעמו לצורך הערכת הנזקים. התובע סירב ודרש פיצוי כספי בניסיון להתעשר על-גבו של הנתבע. בנוסף, סירב התובע לאפשר לנתבע לבדוק את הרכב ובכך גרם לו לנזק ראייתי. הנזק לרכב נגרם באשמתו המוחלטת של התובע, גם סכומי הנזק מוכחשים ואין כל קשר בינם לבין התאונה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בחוות דעת השמאים מטעם בעלי הדין, בתמונות הרכבים המעורבים ובטיעוני הצדדים, להלן החלטתי:

אני מקבלת את טענת התובע לפיה התאונה התרחשה ביום 21/02/16 ולא ביום 12/02/16, כפי שנרשם בכתב התביעה עקב טעות סופר. לטענתו, התאריך 21/02/16 צוין גם בתלונה למשטרת ישראל. הדבר אף עולה בקנה אחד עם טענתו כי ביום התאונה לקח את הרכב לבדיקת השמאי מטעמו ומועד הבדיקה המצוין בחוות הדעת הינו 21/02/16. לו חפץ היה הנתבע לחלוק על כך, היה באפשרותו להציג את מסמכי האשפוז שלו בגין התאונה, שכן הוא נלקח ממקום התאונה על-ידי אמבולנס לבית החולים. הנתבע נמנע מלעשות כן.

אין חולק כי האופנוע החליק לעבר רכבו החונה של התובע עד אשר עצר בסמוך אליו. לא שוכנעתי שאלמלא החנה התובע את רכבו כפי שהחנה, לא היה נפגע מהאופנוע. לנתבע לא הייתה כל שליטה על האופנוע ועל כן מיקומו של רכב התובע לא היה יכול למנוע בהכרח את התרחשות התאונה. בנוסף, מיקום חניית רכב התובע, כפי שנחזה מהתמונות שצולמו לאחר התאונה, איננו תומך בגרסת הנתבע לפיה חנה באופן בולט במיוחד או באופן החוסם את נתיב הנסיעה. הטענה להחלקה על כתם שמן נטענה בעלמא, ללא כל פירוט או תימוכין נוספים לטענה זו (כך, למשל, לא הובאו תמונות ממקום התאונה לענין זה, לא הובאו מסמכי האשפוז של הנתבע לבדיקה האם טען כי החליק על כתם שמן, האם התלונן בענין זה לרשות המקומית והאם ניתן היה להימנע מאותה החלקה).

לאור האמור, אני קובעת כי האחריות לתאונה מוטלת במלואה על כתפו של הנתבע.

אין בידי לקבל את טענת הנתבע כי מדובר היה במכת "נשיקה" וכי רק לוחית הרישוי ברכב התובע נפלה. ראשית, הנתבע לא יכול היה להעיד על כך מכלי ראשון, שכן הוא נפל מהאופנוע במרחק מה ממקום הפגיעה ברכב התובע, פונה על-ידי אמבולנס מהמקום ואושפז. שנית, בתמונות שצולמו לאחר התאונה, נראה האופנוע כשהוא על צידו, חזיתו בכיוון נגדי לכיוון הנסיעה, ברובו על גבי המדרכה מצידו הימני של רכב התובע, כשחלקי שיברי האופנוע מופיעים כבר במקביל לחלקו האחורי אמצעי של רכב התובע עד למדרכה. בתמונות נראה כי לוחית הרישוי ברכב התובע יצאה ממקומה ו"הוחזקה" אך בחלק קטן בצידה הימני. כן מופיע שבר במגן האחורי בהתאמה למכה המופיעה בלוחית הרישוי.

השמאי מטעם הנתבע אישר את הליקויים הנטענים ברכב התובע, אם כי אמד את עלות תיקונם בשיעור מופחת מזה שהוערך על–ידי שמאי התובע וטען כי אלה לא נגרמו כתוצאה מהתאונה דנן. שמאי הנתבע הוסיף וקבע כי הנזקים ברצפת תא המטען אינם מתיישבים עם העדר נזקים גם לפח האחורי ברכב. לטענתו כיפול/מעיכה ברצפת תא המטען גוררים נזקים גם לפח האחורי, וכאלה לא נצפו ברכב התובע. ברם, יש לזכור כי מדובר בפגיעה מאופנוע שהחליק על צידו וגובהו במנח זה נמוך מקו דלת תא המטען. איני רואה מניעה כי האופנוע כשהוא על צידו פגע ברצפת תא המטען ברכב התובע ואף באופן המתיישב עם השבר במרכז המגן האחורי מתחת לתא המטען, כפי שנחזה בתמונות, גם אם לא נחזה נזק לפח האחורי בחלקו העליון. סבורני כי התובע עמד בנטל להראות כי הנזקים הנטענים נגרמו כתוצאה מהתאונה.