ת"ק 7194-03-16 בדיחי נ' ועקנין

לפניי תביעה לתשלום חוב של שוכר אשר לפי הטענה לא שילם את כל תשלומי ועד הבית.

לטענת התובע, בתום הסכם השכירות הציג לפניו הנתבע את הקבלות בגין התשלומים השונים ששילם. ברם, ביחס לתשלומי ועד הבית לא היו לו את כל הקבלות. הנתבע ציין כי שילם את כל התשלומים, וחתם לתובע על הצהרה כי החוב לוועד הבית ביחס לשנים 2010-2011 סגור. ההצהרה צורפה כנספח 1 לכתב התביעה, כאשר לצידה תצלום קבלה של תשלום הנתבע לוועד הבית עבור שנת 2011. ברם, בחלוף כמה חודשים פנה ועד הבית לתובע בדרישה, ובהמשך בתביעה, לתשלומים שונים בין הייתר בשל חוב לוועד הבית בתקופה שבה שכר הנתבע את הנכס. בסופו של יום, לאחר פסק דין שחייב את התובע לשלם לוועד הבית סך של 850 ₪, הוא התפשר עמם על סך של 500 ₪.

הנתבע טען בכתב ההגנה כי שילם את כל התשלומים, כולל לוועד הבית, וכי הציג לתובע את כלל הקבלות ומטעם זה התובע השיב לו את שיק הפיקדון שנתן כערבות. הנתבע צירף לכתב ההגנה העתק של מסמך, הזהה לנספח 1 לכתב התביעה, וטען כי מדובר בקבלה מוועד הבית שלצידה אישור כי בכך נסגר החוב עבור השנים 2010-2011.

בדיון לפניי העידו התובע והנתבע. בדיון עמד תחילה הנתבע על טענתו כי אותו נספח 1 נחתם בנוכחות נציגת ועד הבית, ובאישורה וכי הוא מאשר שהחוב נסגר. הנתבע הסביר כי לאחר שוועד הבית טען כלפיו על קיום חוב, הוא שילם רטרואקטיבית עבור שנת 2011, ודרש מנציגת ועד הבית לאשר שהחוב סגור, וכי זהו הרקע למסמך. ברם, התובע הציג לבית המשפט את המסמך המקורי ששמר אצלו, שניתן להבחין בו כי על גבי דף שעליו צילום הקבלה בגין שנת 2011, נרשם בכתב יד כי "בקבלה זו נסגר חשבון הועד לתקופה של 10-11... באחריות הועד ובנוכחות אהובה ועד הבית". בתחתית הרישום הופיעה חתימה. התובע הציג חתימות אחרות של הנתבע וטען כי החתימות על שני המסמכים זהות, ולכן מדובר בחתימה של הנתבע ולא בחתימה של ועד הבית. כמו כן, התובע טען שהמסמך נשמר אצלו כל השנים, וכי הוא נחתם בנוכחותו בלבד, כאסמכתא כאמור לכך שכל החוב לוועד הבית שולם כביכול. במעמד הדיון, לאחר שהמסמך המקורי הוצג לנתבע, הוא הודה שזו חתימתו שלו על גבי המסמך, וכן ציין כי ייתכן שהמסמך נרשם בנוכחות התובע, אך קשה לו לזכור מאחר שמדובר באירוע מלפני 5 שנים.

לנוכח דברים אלה עולה אפוא, כי הגרסה שהעלה בכתב ההגנה איננה מדויקת. האישור על סגירת החוב אינו אישור בחתימת נציגת ועד הבית, אלא מדובר באישור שהנתבע עצמו חתום עליו, ככל הנראה בנוכחות התובע, כאשר המסמך המקורי נשמר אצל התובע. שילוב הראיות הללו מוביל אותי למסקנה כי יש לקבל את גרסת התובע באשר לנסיבות החתימה על המסמך, וכי מדובר למעשה בהצהרה של הנתבע עצמו שהחוב נסגר, שאותה הוא נתן לתובע על מנת לקבל בחזרה את שיק העירבון בתום השכירות, ואין מדובר באישור של ועד הבית לסגירת החוב.

משכך, ובהתאם לכל המפורט לעיל, מצאתי כי התובע הוכיח את טענתו לגבי קיום חוב שלא נפרע על ידי הנתבע. בסופו של יום התובע שילם לוועד הבית סך של 500 ₪ בגין אותו החוב, ועל כך הוא זכאי לקבל שיפוי מאת הנתבע בגין סכום זה.

טרם סיום אציין כי נציגת ועד הבית, אשר אולי יכולה היתה לשפוך אור על המחלוקת, לא זומנה לדיון על ידי מי מהצדדים. בנסיבות העניין, שני הצדדים היו אמורים לזמן את הנציגה כדי לתמוך בטענותיהם. אמנם הנטל הראשוני מוטל על התובע, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה, אולם טענת הנתבע כי ועד הבית אישר את סגירת החוב, היא טענת הגנה אשר הנטל להוכחתה מוטל על כתפיו. לפיכך, אי הבאת העדה לעדות נזקף לחובת שני הצדדים באופן שווה, ומכל מקום לנוכח יתר הראיות אין בו כדי לשנות ממסקנתי לעיל בדבר הוכחת גרסת התובע.

סוף דבר: הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את סך החוב 500 ₪ בצירוף הוצאות משפט והחזר אגרה בסך של 100 ₪. יצוין כי לנוכח העובדה שהתובע השתהה בתביעתו, מאחר שפסק הדין שחייב אותו בתשלום לוועד הבית ניתן בחודש יולי 2013 והתשלום לוועד הבית בוצע בחודש יוני 2015, לא ראיתי מקום לצרף לסכום זה הפרשי שיערוך.

הסכום הכולל הנ"ל, בסך של 600 ₪ (כולל הוצאות המשפט והאגרה) ישולם לתובע בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.