חובל נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ ואח'

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

בפני תביעת התובע לפיצוי בגין נזקים נטענים בסך 18,594.35 ₪ שנגרמו לו עקב תאונת דרכים מיום 12.12.15 בה היו מעורבים 2 כלי רכב נוספים מלבדו.

האירוע התרחש בנסיעה בנתיבי איילון עת לאחר שהתובע בלם את רכבו פגע בו מאחור תחילה רכב מסוג פורד פוקוס המבוטח על ידי הנתבעת 1 שהיה נהוג ביד מר צחי צנקל (להלן: "רכב הנתבעת 1") ולאחר מכן פגע ברכב הנתבעת 1 מאחור רכב אחר מסוג הונדה סיויק המבוטח על ידי הנתבעת 2 שהיה נהוג בידי הגב' דינה שחר (להלן: "רכב הנתבעת 2") והטיח אותו שנית ברכבו של התובע.

בישיבת היום העידו בפני התובע, נהגי שני כלי הרכב הנוספים שהיו מעורבים בתאונה והגב' ליאור כהן בת זוגו של מר צנקל שהיתה עימו ברכב בעת התאונה.

בין העדים לא היתה מחלוקת אודות אופן קרות התאונה וכל העדויות תמכו במתואר לעיל, כאשר המחלוקות היחידות בין הצדדים עצמם נגעו לשאלה איזו משתי הפגיעות גרמה לנזק כבד יותר לרכבו של התובע ומה גובה הנזק.

בנסיבות אלה יש לציין כי עמדתן של שתי הנתבעות אשר כל אחת מהן, גם בכתב ההגנה וגם לפני ההליך המשפטי, הטילה על חברתה את מלוא האחריות לנזקים תוך הסרת אחריות מלאה מעצמה למרות עדויות הנהגים מטעמן הינה עמדה נעדרת תום לב אשר גרמה הכבדה מיותרת וטרחה שלא לצורך לתובע.

שאלת האחריות

התובע לא ידע לומר מזכרון איזו משתי המכות שספג רכבו היתה חזקה יותר, והדבר נהיר בנסיבות בהן חלפה מאז התאונה למעלה משנה וכאשר אין מדובר בהבדלים קיצוניים בין המכות.

אעיר כבר עתה כי התרשמתי מאמינות עדותו של התובע, לרבות מן העובדה שלא ביקש לחקור את העדים השונים חקירה נגדית באופן שנהיר היה כי אין הוא מנסה לקעקע גרסה כלשהי ומעוניין לקדם את ההליך לכלל סיום מהיר, ענייני ויעיל והכל שמדובר בעו"ד הבקיא בהליך המשפטי ומבין את משמעות העובדה שלא חקר את עדי הצדדים שכנגד חקירה נגדית.

למען הסר ספק יובהר כי גם עדויות העדים מטעם הנתבעות עוררו בעיני רושם אמין ואין בדבר תימא עת לא מדובר בעדויות שהיו ביניהן סתירות מהותיות.

נהג רכב הנתבעת 1 טען בעדותו כי נהג במהירות של 60-70 קמ"ש ומשראה כי הרכב שלפניו עוצר בלם אך לא הצליח למנוע את הפגיעה ברכב התובע כאשר לאור עצמת הבלימה סבר כי מהירות הרכב בעת הפגיעה היתה פחותה מ-30 קמ"ש, וגרסה דומה מסרה גם בת זוגו הגב' כהן.

נהגת רכב הנתבעת 2 העידה על נסיעה במהירות גבוהה יותר, 70-90 קמ"ש, וכי אף היא בלמה את רכבה לקראת הפגיעה וכי אינה יודעת בוודאות אך בהחלט יש סיכוי כי פגיעה זו גרמה לרכב הנתבעת 1 לפגוע שוב ברכב התובע.

עוד יש לציין כי נהג רכב הנתבעת 1 העיד כי לאחר הפגיעה הראשונה היה רכבו צמוד או מרוחק סנטימטרים ספורים מרכב התובע מה שהביא כמעט בוודאות לפגיעה נוספת ברכב התובע בעקבות פגיעת רכב הנתבעת 2.

למעשה, מדובר בפגיעה מאחור אשר בנסיבות הענין מצויה באחריות הפוגעים, אשר לא שמרו מרחק מספיק על מנת למנעה ו/או לא היו ערניים בזמן לעצירת כלי הרכב שלפניהם, אולם אין בידי מי מן הצדדים כל ראיה חד משמעית המאפשרת לקבוע ממצא ודאי בענין חלוקת האחריות ואף אחת מן הנתבעות לא טרחה להעיד בוחן תנועה או מומחה אחר שיוכל לסייע בסוגיא זו והסתפקה בהטלת האחריות על זולתה.

יוער כי לפחות בשלב הסיכומים הסכימה הנתבעת 1 לחלוקת האחריות ואילו הנתבעת 2 סרבה לקחת אחריות ובודאי לחלוקה זהה בנזק, ובהקשר זה הציטוט מפי נציג הנתבעת 2 (בשורות 3-4 של עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מהיום) – "לחלק את האחריות 50-50" נובע מטעות הקלדה ודברי הנציג, הזכורים לי היטב מאחר שפסק הדין נכתב שעות ספורות לאחר הדיון, היו כי הוא מתנגד לחלק את האחריות ביחס של 50-50 עם הנתבעת 1 ולא ההפך וכך יתוקן הפרוטוקול.

לפיכך, הנתונים היחידים המצויים בידי על מנת לקבוע בענין זה הם עדויות העדים התומכות זו בזו בענין סדר כלי הרכב והעובדה שנהגת רכב הנתבעת 2 העידה בחקירה הראשית מיזמתה על נהיגה במהירות גבוהה יותר מאשר רכב הנתבעת 1.

לאור האמור לעיל ובשים לב למכלול הנתונים המתוארים אני קובע כי האחריות לקרות התאונה ולנזקים שנגרמו בעטיה מוטלת במלואה על הנתבעות בחלוקת אחריות של 60% לנתבעת 2 ו-40% לנתבעת 1, נוכח מהירות הנסיעה הגבוהה יותר של רכב אך תוך לקיחה בחשבון של העובדה שהפגיעה של רכב הנתבעת 2 ברכב הנתבעת 1 הפחיתה מעט את עצמת הפגיעה הסופית ברכב התובע בשל החיכוך הנוסף בשלב זה.