קרן ואח' נ' אתיופיאן איירלינס אנטרפרייז

מונחת לפניי תביעת התובעים בגין מזוודתם שלא הגיעה ליעדה.

התובעים טסו לאפריקה לחופשה אולם אחת המזוודות אשר הכילה את מירב ציודם הנדרש לטיול, לא הגיעה עמם ליעדה.

כבר בשדה התעופה הגישו התובעים תלונה אולם המזוודה נמצאה רק לאחר שעזבו בני הזוג את העיר.

המזוודה נשלחה בחדרה לתל אביב ומשום כך נאלצו התובעים לרכוש ציוד שנדרש להם לטיול.

לטענת התובעים, היה על הנתבעת אשר היתה אמונה על כבודתם, להעביר את המזוודה למקום מושבם, גם אם רחוק הוא מרחק שעות נסיעה או טיסה משדה התעופה אליו היתה מיועדת להגיע.

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה על הסף שכן התלונה הוגשה באיחור של 3 ימים מעבר ל-21 הימים הקבועים באמנת מונטריאול.

עוד טוענת הנתבעת כי עשתה כל שביכולתה להעביר את המזוודה לידי התובעים אולם המרחק הרב שהפריד בין השניים לא אפשר העברת המזוודה וזו הועברה בסופו של יום לתל אביב כבקשת התובעים עצמם.

על המקרה הנדון חלה אמנת מונטריאול על סעיף 19 שבה. השאלה הנשאלת במסגרת תובענה זו האם הנתבעת ועובדיה "נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור הייתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם".

ראשית, איני מקבל את טענת הנתבעת כי "האיחור" בהגשת התלונה מאיין את זכותם של התובעים לתבוע. את התלונה הראשונה הגישו התובעים כבר ביום אבדן המזוודה ואם תלונתם הרשמית ודרישתם לפיצוי הגישו באיחור של שלושה ימים, הרי שלא הוכח שנגרם לנתבעת כל נזק כתוצאה מ"איחור" זה ועובדה היא שהתבעת יודעת למסור את כל הפרטי המקרה עד לאחרון שבהם.