בדיר נ' ברזילי

תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 26.1.17 ברחוב שדרות ירושלים ברעננה. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 14,886 ₪ בגין עלות תיקון הרכב בהתאם לדו"ח השמאי ושכר טרחת שמאי.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

התובע טוען, כי התאונה ארעה עת נסע ברחוב שדרות ירושלים ברעננה, כאשר רכב הנתבע, שנסע מאחוריו פגע בו מאחור. הנתבעים מצדם טוענים, כי רכבם נסע בנתיב השמאלי מבין שני נתיבים, ברחוב שדרות ירושלים, כאשר רכב התובע, שנסע בנתיב הימני, יצא לעקיפה פרועה ללא איתות וללא בדיקה במראת הצד, וכאשר הבחין לבסוף ברכב הנתבעים, בלם בפתאומיות מבלי שלנהג רכב הנתבעים הייתה יכולת להגיב בזמן ולבלום.

בדיון לפני נשמעו עדויות הצדדים, וכן הוצגו בפני תמונות הנזק ברכבים המעורבים.

התובע העיד, כי נסע ברחוב שדרות ירושלים, וכי בלם את רכבו כתוצאה מבלימת רכב לפניו, כאשר אז פגע בו רכב הנתבעים מאחור. בהמשך חקירתו אישר, כי אכן נסע בנתיב הימני ויצא לעקיפת רכב, וכי התאונה ארעה תוך ניסיון העקיפה. נהג רכב הנתבעים מצדו העיד, כי נסע בנתיב השמאלי, במהירות של כ-50 קמ"ש, וכי התובע, אשר רצה לעקוף את הרכב שלפניו, נכנס לנתיבו וברגע שהבחין בו, באיחור, בלם בפתאומיות. הנתבע העיד, כי לא הייתה לו כל אפשרות לבלום, וכי פגע בפינה השמאלית של רכב התובע.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ראיתי תמונת הנזק של כלי הרכב המעורבים, ולאחר שכל אחד מהצדדים הציג בפני את אופן קרות האירוע, לגרסתו, אני מעדיפה את גרסתו של נהג רכב הנתבעים.

ויובהר. התובע אישר בעדותו לפני, כי התאונה אכן ארעה בעת שיצא לעקיפה, וזאת בניגוד לגרסתו בכתב התביעה ובטופס ההודעה לחברת הביטוח, ובאופן התואם את גרסת הנתבע. מעבר לאמור, הרי שגם מיקום הנזקים בכלי הרכב המעורבים – בפינה שמאלית אחורית ברכב התובע ובכנף ימנית קדמית ברכב הנתבעים (ולא במוקד אחורי ברכב התובע ובחזית רכב הנתבעים, כפי שניתן היה לצפות אם היה ממש בגרסת התובע) – תומכת אף היא בגרסת נהג רכב הנתבעים לאופן התרחשות התאונה.

מעבר לאמור, הרי שלא עלה בידי התובע להוכיח את נזקיו. ודוק. בכל הנוגע לנטל ההוכחה שמטילים דיני הנזיקין על תובע, נקבע עוד בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-809 (1981) (להלן: עניין אניסמוב), כי: "הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי [...] נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי."

אכן, במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה (ראו עניין אניסימוב, בעמ' 809; ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 502-504 (2005)). אולם, במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי על אף תחושת אי הנוחות שבהותרתו בידיים ריקות (ראו רע"א 10124/17 עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן (30.1.18)); רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, פסקה 13 (10.9.17); עניין אניסימוב, שם).

במקרה דנן העיד התובע, כי מכר את רכבו לאחר התאונה, אך לא יכול היה להציג ראיות באשר לתנאי מכירה זו. התובע העיד לגבי התמורה שקיבל עבור הרכב, בסך של 20,000 ₪, ואין סיבה שלא לקבל את עדותו של התובע, אולם לא הוצגו ראיות באשר לשווי הרכב והאם כתוצאה ממכירה זו נגרם לו נזק, ומה שוויו של נזק זה. משנמכר הרכב התגבש נזקו בפועל של התובע בשלב זה – ככל שנמכר הרכב בהפסד ביחס לשווי השוק שלו, הפסד זה הוא נזקו של התובע, ולחוות הדעת השמאית אין עוד רלבנטיות לאחר שהתגבש הנזק במכירה.