ת"ק 66083-03-15 צדקה נ' ביטנסקי ואח'

1. התובע שכר דירה מהנתבעות ועזב אותה ביום 16.2.2003. כשעזב את הדירה לא דיווח על כך לעיריה וזו תבעה ממנו תשלומי ארנונה ומים עד 30.4.2003, שאז הושכרה הדירה לשוכרת אחרת. התובע טוען שכלל לא ידע אודות החוב עד שנת 2007. מאז פנה מדי פעם בפעם לנתבעת 1 בענין ולבסוף הגיש את התביעה במרץ 2015, שתים-עשרה שנים אחרי שעזב את הדירה. לאחר הגשת התביעה עוקלו כספים שלו ע"י העיריה וכוסה רוב החוב.

2. הנתבעת 2 גרה בדרא"פ. הנתבעת 1 היא שהשכירה את הדירה לתובע והיא שעמה נוהלו מגעיו. היא סיפרה שהיא ניסתה לברר בעיריה מה החוב ולטפל בו, אך הדבר לא היה אפשרי והעיריה סירבה לדבר עמה על חוב של אדם אחר. כענין של פשרה היא היתה מוכנה לשאת בקרן החוב - שנוצר בתקופה אחרי שהתובע עזב את הדירה – אך לא בעלויות הפיגורים שנוצרו בשל כך שהתובע פשוט נמנע במשך 12 שנה מתשלום חוב לעיריה. התובע סירב להצעת הפשרה.

3. דרישת התשלום של העיריה הופנתה כדין למי שהיה רשום אצלה כמחזיק בדירה. מכאן, שהתובע שילם חוב של עצמו ולא חוב של הנתבעות. לפיכך לא עומדת לו עילת תביעה בשל עשיית עושר ולא במשפט. טענת התובע היא שהחוב "צריך היה להיות" של הנתבעות ולא שלו. אין חולק שהוא היה יכול להביא לתוצאה כזאת בשנת 2003, אילו דיווח בעצמו על הפסקת החזקתו בדירה. לשיטתו, היה על הנתבעות לעשות כן ואילו היו עושות כן במועד, לא היתה העיריה מפנה את דרישת התשלום אליו אלא אליהן. התובע לא מצביע על כל מקור משפטי לטענה שהנתבעות היו חייבות לעשות כן. הנתבעות טוענות שהדבר לא היה אפשרי ומכל מקום, שמתן ההודעה על שינוי האחזקה היה חובה ואינטרס של התובע עצמו.

4. לא מצאתי בסיס כלשהו לטענה שהנתבעות חייבות היו להודיע לעיריה שהתובע הפסיק להחזיק בדירה. לשיטת התובע, יכלו שני הצדדים למסור הודעה כזאת. ברור שמסירתה היא אינטרס של התובע ולא של הנתבעות. אין להן חובה להגן על האינטרס שלו, יותר משהוא טורח להגן על עצמו, במיוחד בשים לב לפערי הכישורים והזמינות: התובע הוא רו"ח שניהל בדירה משרד. הנתבעת 1 אישה מבוגרת והנתבעת 2 גרה בחו"ל.

אוסיף, שאפילו היו הנתבעות חייבות להודיע לעיריה שהתובע עזב את הדירה, התרחש מחדלן בשנת 2003. מכאן שצודקת טענת ההגנה של הנתבעות והתביעה התיישנה.

5.בשולי הדברים אוסיף שהתנהגות התובע לאחר שהתברר שקיים חוב לא היתה סבירה: הוא פשוט הניח לחוב לתפוח. ככל שנגרם לתובע נזק, רובו הוא תוצר של כך שהוא לא שילם את החוב במשך 12 שנים. אין כל בסיס לייחס לנתבעות אחריות על ריביות, קנסות או הליכי גביה שננקטו בשל כך שהתובע המשיך להזניח את ענייניו.

6. לאור האמור התביעה נדחית. אין צו להוצאות.

8. ניתן לבקש רשות ערעור מבית-המשפט המחוזי תוך 15 יום מקבלת פסק-הדין.

המזכירות תשלח את פסק-הדין לצדדים בדואר רשום.