שנייר נ' עוקבי

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1.הצדדים מתגוררים באותו בית משותף ומחנים את רכביהם זה לצד זה בחניון הבניין.

2.לטענת התובעת, רכב הנתבע שחנה בסמוך לרכבה, יצא באחד הערבים ממקום החניה ותוך כדי יציאה, שפשף את הפינה האחורית ימנית ברכבה. טענות התובעת נתמכו בעדות אמה, שמסרה שישבה במרפסת וראתה את התאונה בעת התרחשותה, ואף שמעה רעש. התובעת צרפה לכתב התביעה חוות דעת שמאי אשר תיעד את הנזקים ברכב, בפגוש האחורי ובכנף האחורית מימין. יצוין כי מדובר ברכב חדש, שהיה בשימוש כחודש אחד בלבד.

3.לטענת הנתבע, לא חש בדבר בעת יציאתו באותו ערב ממקום החניה, וכך גם לא חשו דבר שני הנוסעים ברכבו, בנו ואחיינו. הנתבע הציג לבית המשפט תמונות של חלקו האחורי ימני ברכבו אשר לטענתו היה אמור להיפגע לו שפשף את רכב התובעת בעת היציאה ממקום החניה.

דיון והכרעה

4.מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת. במקרה המונח בפניי מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות, כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ראיתי את תמונות מקום האירוע שהוגשו על ידי הנתבע, ושמעתי את שני הנהגים, הגעתי למסקנה כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, לשכנע כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, וזאת בשל אלה:

ראשית, מעדות הנתבע עולה כי שלל את האפשרות שפגע ברכב התובעת בשל העדר סימן על רכבו. הנתבע בחר לצרף תמונות רק של החלק האחורי ברכבו וזאת למרות שבעדויות או בכתב התביעה לא נטען שזהו החלק ברכב הנתבע שגרם לפגיעה ברכב התובעת.

מעבר לכך, ראיתי בתמונות שהוגשו (נ/1) כי בצד רכב הנתבע ישנו פס בולט מפלסטיק שחור, הן בגובה הגלגל והן באמצע גובה הדלת, ואפשר שהפס (הבולט) הנמוך מביניהם גרם לנזקים ברכב התובעת לאור ההתאמה בגבהים. במקרה כזה, ייתכן שהנתבע או הנוסעים ברכב לא ירגישו במכה חזקה או בזעזוע פיזי כלשהו. בעניין זה אני מפנה לעדות אמה של התובעת שמסרה כי היא שמעה רעש ולא טענה שהיתה פגיעה בעוצמה או שנשמע "בום".

שנית, הנתבע הפנה בעדותו לכתם לבן גדול בחלק גבוה יותר מרכב התובעת. על אף שציין שניתן היה להבחין באותו כתם בתמונות שצורפו לכתב התביעה הרי שלא הצליח למצוא אותה תמונה ולהפנות את בית משפט במהלך הדיון.

זאת ועוד, לא סביר בעיניי כי יהיה ברכב התובעת נזק משמעותי - או נזק בכלל - אשר לא יתועד על ידי השמאי, ובמיוחד הדבר נכון בשים לב לכך שמדובר ברכב חדש. מכאן, שלא ניתן לקבל את טענת הנתבע לאותו כתם לבן גדול ברכב התובעת שאינו קשור אליו.

שלישית, בתמונות ת/1 נראה כי מקומות החניה צפופים וצמודים יחסית והובהר כי לצורך יציאה מהחניון הנתבע צריך לפנות ימינה מיד בצאתו ממקום החניה. תיאור זה מתיישב גם עם סימני הצמיגים על הפס הלבן שבריצוף בין שני מקומות החניה שמראים שרכב הנתבעת נוהג לצאת כאשר הוא מסיט את ההגה ימינה עוד בטרם יצא מגבול מקום החניה עצמו. יש בכך כדי לחזק את גרסת התובעת ואמה כי השפשוף ארע תוך כדי יציאה בסטייה של הנתבע ממקום החניה.

6.כפועל יוצא, ומשלא ניתן לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו, אני מקבלת את התביעה במלואה, ככל שהיא מתייחסת לעלות תיקון הנזקים שנגרמו לרכב על פי חוות דעת השמאי (14,934 ₪), הוצאות התובעת עבור תשלום שכר השמאי (1,180 ₪), וירידת הערך שנגרמה לרכב (1,031 ₪).

בהעדר אסמכתא להוצאות הנוספות הנטענות, אינני מקבלת את התביעה בגינן.

סוף דבר

7.על בסיס האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 17,144 ₪.

לאחר ששקלתי את הוצאות המשפט, את הטרחה שבניהול הליך משפטי, את התייצבות התובעת ועדיה לדיון, את שערוך הנזק מיום האירוע ועד היום ואת מכלול נסיבות העניין, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום כולל, בערכים להיום, של 17,800 ₪.

8.הפיצוי ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבע, אם לא הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד.