גל נ' לוי

לפניי תביעה שהגיש התובע נגד הנתבע ע"ס 2,744 ₪, בגין נזקים לרכבו והוצאות עקב תאונת דרכים.

התאונה ארעה ביום 25.6.16 ברחוב הבעל שם טוב בתל אביב. רכב התובע עמד במופע רמזור אדום. לטענת התובע, הוא חש לפתע חבטה עזה ברכבו. לטענתו, רכב הנתבע הגיח במהירות מאחוריו, לא שמר מרחק ופגע ברכב התובע. לטענת התובע, נמלט הנתבע מהמקום מבלי שמסר את פרטיו לתובע כמתחייב. התובע נאלץ לגשת למשטרה עם מספר ברכב של הנתבע, אותו רשם מיד לאחר התאונה, ובמשטרה קיבל התובע את פרטיו של הנתבע. התובע תובע את נזקיו המתבטאים בהחזר השתתפות עצמית ששילם לחברת הביטוח בסך 1,025 ₪, דמי כינון פוליסה בסך 105 ₪, ירידת ערך בסך 1,114 ₪, הוצאות ובזבוז זמן בסך 500 ₪, ובסה"כ 2,744 ₪.

הנתבע דוחה את טענות התובע. לטענת הנתבע, הוא כלל לא נכח במקום האירוע שתואר ע"י התובע, וממילא הוא לא פגע ברכבו של התובע. לטענת הנתבע, מדובר בטעות של התובע. לטענת הנתבע, אין לו כל אינטרס להתחמק מאחריות שכן יש לו ביטוח בתוקף. לחילופין טוען הנתבע כי סכומי הנזק מופרחים ומוגזמים ויש לחקור את השמאי על חוות דעתו. בנוסף טוען הנתבע כי סעיף ירידת הערך הוערך באופן שרירותי שכן לא צורף דו"ח עבר ביטוחי של הרכב, דו"חות שמאי קודמים או אסמכתא אחרת בענין.

בדיון שהתקיים, העידו התובע ועדה מטעמו, והנתבע.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות והתרשמתי מהעדויות בדיון, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה. להלן נימוקיי אשר יובאו בתמצית כמצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

בדיון העיד התובע כי הנתבע שהתייצב לדיון לא נכח ברכב בזמן התאונה. התובע הציג צילומים של מקום התאונה וכן צילומים של הרכב הפוגע. הנתבע עיין בצילומים וזהה את רכבו. הנתבע חזר וטען כי הוא לא היה במקום התאונה. ברם, כאמור, בדיון התברר כי גם התובע לא ראה מעולם את הנתבע, אולם לא הנתבע הוא אשר נהג ברכב, אלא מאן דהוא מטעמו.