ת"ק 65622-06-16 יוסף נ' ריל טיים סלולאר בע"מ

1.בפניי תביעה קטנה לקבלת פיצוי בסכום של 3,600 ש"ח בגין רכישת מכשיר סלולרי שעל-פי הטענה התקלקל זמן קצר לאחר שנרכש.

2.על-פי הנטען בכתב התביעה ועל-פי עדותו של התובע בדיון, ביום חמישי ה-16.6.2016 רכש התובע מכשיר סלולרי מסוג "סמסונג גלקסי S6" בחנות של הנתבעת בעיר תל-אביב-יפו. לדברי התובע, לאחר שהגיע לביתו, השתמש במכשיר הסלולרי כשעתיים, אולם לאחר מכן הפסיק המכשיר לפעול והציג הודעת שגיאה. למחרת שב התובע אל החנות, וביקש להחליפו בחדש. המוכר בחנות לא נענה לבקשתו של התובע, והפנה אותו אל "מעבדה מרכזית" בעיר רמת-גן. התובע עשה כן, אך המעבדה הייתה סגורה, ככל הנראה נוכח העובדה שהיה זה יום שישי, והמעבדה נסגרה בשעה מוקדמת. התובע התקשר אז אל החנות, שאל כיצד לנהוג, ונאמר לו שביום ראשון תיפתר הבעיה. בהגיע יום ראשון, התקשר התובע אל החנות וביקש לבטל את העסקה, אך נענה (לדבריו, בגסות רוח), כי הוא לא יוכל לעשות כן. לאחר מכן, הנתבעת הסכימה לבטל את העסקה בכפוף לבדיקת המכשיר במעבדתה, אולם התובע סרב לכך ודרש לקבל "פיצוי", כפי שיפורט בהמשך.

התובע הוסיף כי הוא מתכנת במקצועו העוסק בפיתוח יישומונים ("אפליקציות"), ועל-כן המכשיר שרכש משמש לו כלי עבודה. לכתב התביעה צורפה תעודת סיום קורס של התובע ב"פיתוח אפליקציות מובייל בסביבת Android". בדיון הסביר התובע, כי הוא מתקין במכשירים הסלולריים שברשותו את אותם יישומונים שהוא מפתח, וכך בוחן אותם. לדבריו, נוכח העובדה שהמכשיר הסלולרי שרכש מן הנתבעת היה תקול, נפגעה יכולתו של התובע לעסוק בעבודתו ולבחון את היישומונים שפיתח בין הימים 19.6.2016 ו-21.6.2016. ביום 22.6.2016 שכר התובע מכשיר זהה, בעלות של 819 ש"ח לחודש. זמן לא רב לאחר מכן הגיש התובע את תביעתו (ביום 30.6.2016). בכתב התביעה נתבע הסכום ששולם על-ידי התובע עבור המכשיר הסלולרי (2,021 ש"ח), עלות שכירת המכשיר החלופי למשך חודש, וכן רכיבי פיצוי נוספים בגין אובדן זמן, אובדן יכולת עבודה למספר ימים ועוגמת נפש.

3.הנתבעת, מנגד, הודתה כי התשובה הראשונית שקיבל התובע מן החנות, לאחר שהתובע מסר למוכר בחנות שהמכשיר שבידיו תקול, היא שעל התובע לפנות אל אותה מעבדה מרכזית. זאת, חרף הנוהג הרגיל של החנות במקרה מסוג זה, שהוא לבדוק את המכשיר במעבדה של החנות, ולהחליפו במכשיר חדש אם נמצא שהוא אכן תקול ושאין מדובר בתקלה שמקורה ברוכש (כגון, נפילה, שבר או שימוש לא סביר אחר). נציג הנתבעת הוסיף בדיון, בהגינותו, כי אכן אותה תשובה ראשונית שניתנה לתובע הייתה שגויה, ולא היה מקום להפנות את התובע אל אותה מעבדה מרכזית. אלא שלגרסת הנתבעת, כבר ביום ראשון שלאחר מכן (יום 19.6.2016) מוכר בחנות יצר קשר עם התובע, התנצל בפניו, הציע לו כי שליח על חשבון החנות יאסוף מן התובע את המכשיר הסלולרי שלו, כי לאחר בדיקה במעבדת החנות יחליפוֹ במכשיר חדש, ולבסוף, כי התובע גם יקבל אביזרים מהחנות בשווי 250 ש"ח. אולם, בתשובה לכך, התובע סרב להצעה, ודרש כי יינתן לו מכשיר "סמסונג גלקסי S7", שהוא דגם חדיש יותר מזה שרכש התובע. הנתבעת סירבה לכך, שכן מדובר בדגם ששוויו עולה בכ-1,200 ש"ח על שוויו של המכשיר שרכש התובע. יצוין, כי התובע הודה בדיון כי הוא אכן העלה דרישה זו כלפי הנתבעת.

הנתבעת הוסיפה בכתב ההגנה, והיא חזרה על עמדה זו בדיון, כי היא עודנה מסכימה, אף כיום, להשיב לתובע את כספו בכפוף לבדיקת המכשיר הסלולרי במעבדתה (כדי לוודא שמקור התקלה אינו בהתנהגות התובע), אולם התובע הוא שמסרב לקיומה של בדיקה זו. הנתבעת מוסיפה, כי אילו התובע היה משתף עמה פעולה, פרשה זו הייתה באה לסיומה תוך זמן קצר (בהנחה שאכן יתברר שנכונה טענת התובע שמקור התקלה במכשיר אינו באשמתו), וממילא לתובע לא היו נגרמים אותם נזקים נוספים שהוא טוען להם, בדבר בזבוז זמן, הפסד ימי עבודה ושכירת מכשיר טלפון חלופי. אלא שהנתבעת הוסיפה וטענה בדיון, כי היא מתעקשת על בדיקת מכשירו של התובע במעבדתה טרם ביטול העסקה, וזאת לאור חשדהּ, כי התקלה במכשיר נבעה מפעולות לא רגילות שביצע התובע במכשיר בשל היותו עוסק בפיתוח יישומונים. עמדתה זו של הנתבעת נעוץ גם בעובדה שהתקלה שארעה במכשיר היא תקלה שעשויה להיגרם מהתקנת גרסה לא מאושרת במכשיר (דבר שכונה בכתב ההגנה, "החלפת רום"), והדבר מעורר את החשד מצד הנתבעת שהתובע ביצע פעולה שכזו במכשיר. הנתבעת הוסיפה, כי היא מסכימה לכך שהמכשיר ייבדק במעבדה בלתי תלויה, כשהיא זו שתשא בעלות הבדיקה. במהלך הדיון הבהיר התובע, שעמדתו הייתה ונותרה כי הוא מסרב לאפשר לנתבעת לבדוק את המכשיר הסלולרי שלו במעבדה כתנאי לביטול העסקה ולהשבת כספו.

4.דין התביעה להידחות.

5.בפתח הדיון, אבקש להתייחס אל המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניין. לטעמי, המסגרת שמקרה זה נופל לתוכה אינה זו של חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הצרכן) או התקנות מכוחו. חוק הגנת הצרכן עוסק ב"צרכן", שהוא "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי" (סעיף 1 לחוק). בענייננו, התובע הודה כי המכשיר נרכש לצרכי עיסוקו כמפתח יישומונים. התובע, לדבריו שלו, רכש את המכשיר כדי להתקין בו יישומונים בשלבי פיתוח, כדי לבחון במכשיר את הפיתוח שעשה. אין מדובר בשימוש "אישי, ביתי או משפחתי" במכשיר סלולרי. מדובר בשימוש טכני-מקצועי החורג משימוש רגיל שעושה אחד האדם במכשיר סלולרי. ודוק, מובן שתתכן סיטואציה שונה, שבה אדם העוסק בפיתוח יישומונים ירכוש מכשיר סלולרי לצורך שימושים מקובלים ו"רגילים", ואז יתכן שהוא ייחשב ל"צרכן". עמדה על כך המלומדת אורנה דויטש בספרה, מעמד הצרכן במשפט 69 (2002):

"יש לשים לב לכך שעצם העובדה שהרוכש פעיל בתחום העסקי, אין בה כדי להוציא אותו מגדר מעמדו האפשרי כצרכן בעסקה נתונה. המבחן, כאמור, הוא מבחן הייעוד של השימוש של מושא העסקה הנתונה ולא אישיותו של הרוכש".

ואכן, הנתבעת העלתה בפניי את החשש, כי אותו שימוש לא רגיל במכשיר – בייחוד נוכח הודאתו של התובע כי לשם שימוש זה ממש נרכש המכשיר – הוא שהוביל לתקלה בו. מכאן, שאי-היותו של התובע "צרכן", אינו אך סוגיה פורמלית. השימוש שהתובע העיד עצמו שלשמו הוא רכש את המכשיר הוא שימוש חריג שאינו דומה לשימוש הרגיל והנפוץ במכשיר סלולרי, המצדיק מהותית את אי-החלתם של דיני הגנת הצרכן. אשר על כן, על נסיבותיו של המקרה דנא להיבחן על-פי הכללים הנהוגים בדיני החוזים הכלליים.

6.לטענת התובע, המכשיר סופק לו כשהוא אינו תקין. זו היא, אפוא, טענה לאי-התאמה של הממכר לנכס כפי שהובטח שיימכר (סעיף 11 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק המכר)). אם אומנם הייתה אי-התאמה, הרי שהנתבעת הפרה את התחייבותה למכור לתובע מכשיר התואם לנכס שהובטח להימכר לו (שם). אם נניח שהפרה זו היא יסודית, הרי שקמה לתובע זכות להודיע על ביטול ההסכם וכן לתבוע פיצוי בגין נזקיו, בכפוף לכללים החלים על הפעלתה של זכות זו על-פי דיני החוזים הכלליים. אלא שחוק המכר מוסיף ומטיל נטלים שונים על התובע. כך, על-פי חוק המכר, על הקונה ליידע את המוכר על דבר אי-ההתאמה מיד לאחר גילויה – והתובע אכן עשה כן (סעיף 14(א) לחוק המכר). סעיף 17(א) לחוק המכר מוסיף וקובע, כדלקמן: "קונה המודיע על אי-התאמה יפרט אותה פירוט סביר ויתן למוכר הזדמנות נאותה לבדוק את הממכר". על תכליתה של הוראה זו עמד המלומד אייל זמיר, בספרו חוק המכר, תשכ"ח-1968 345 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, 1987) (להלן – זמיר):

"מטרת הנטל לפי סעיף 17(א) סיפא, היא כפולה: ראשית, לאפשר למוכר לעמוד על כנות טענותיו של הקונה; שנית, לאפשר לו לתקן את המעוות או לטפל באי-ההתאמה בכל דרך אחרת".

7.התובע לא נתן לנתבעת הזדמנות נאותה לבדוק את המכשיר הסלולרי, ובכך לא מילא אחר הוראת סעיף 17(א) סיפה לחוק המכר. התשובה לשאלה האם אי-העמידה של הקונה בנטל זה מובילה לשלילת זכותו להסתמך על אי-ההתאמה, תלויה בנסיבות העניין (להרחבה, ראו, זמיר, בעמ' 350-348; וכן ראו, ת"א (מחוזי נצ') 775/98 סאפיה נ' ממסר סוכנויות רכב בע"מ (14.7.2003)). בענייננו, עמידתה של הנתבעת על רצונה לבצע בדיקה במכשיר, על מנת לוודא אם אומנם נכונה טענת התובע לקיומה של אי-התאמה ובחינת הסיבות לה, הייתה מוצדקת ביותר בנסיבות המקרה. זאת, נוכח היותו של התובע מפתח יישומונים והשימוש שהתובע הודה שלשמו נרכש המכשיר. עמידת הנתבעת על רצונה זה גם מתבקשת ומובנת בהתחשב בטיב התקלה, שלטענת הנתבעת עשוי להיגרם מהתקנת גרסה לא מאושרת במכשיר ("החלפת רום"). נמצא, כי בענייננו, קיימות נסיבות המקנות משנה חשיבות למתן אפשרות למוכר לבדוק את הממכר ולבחון את הטענה בדבר אי-התאמה: תחום עיסוקו של התובע, והחשש כי יתכן שבוצעו במכשיר פעולות שונות לאחר מכירתו שהביאו לתקלה. התנהלותו של התובע הובילה לאי-הגשמתה של אחת התכליות של סעיף 17(א) לחוק המכר, שהיא, כאמור, לאפשר למוכר לעמוד על כנות טענותיו של הקונה. בנסיבות אלו, סבורני שבאי-עמידת התובע בהוראת סעיף 17(א) סיפה לחוק המכר ובמניעת יכולתה של הנתבעת לבדוק את המכשיר, ובסירובו למסור את המכשיר לבדיקה, יש כדי לשלול את זכותו של התובע להסתמך על אי-ההתאמה הנטענת.

8.מעבר לכך, אני סבור שהתובע נהג בחוסר תום-לב כלפי הנתבעת. כידוע, גם אם הייתה בידי התובע זכות לבטל את ההסכם למכירת המכשיר הסלולרי, הרי שזכות זו יש להפעיל בתום-לב (רע"א 7956/99‏ שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ''ד נו(5) 779, 789 (2002)). ראשית, אומנם, הנתבעת הודתה כי היא נהגה שלא כשורה במענה הראשון שנתנה לתובע, כאשר הפנתה אותו למעבדה המרכזית ולא בדקה את המכשיר במעבדתה שלה. אלא שטעות זו תוקנה על-ידיה במהרה. הנתבעת אף הציעה לתובע פיצוי בדמות קבלת אביזרים מן החנות בשווי של 250 ש"ח. אלא שהתובע, מצידו, העלה דרישה לפיצוי בשל הטעות שארעה, בדמות קבלת מכשיר חדיש יותר ששוויו עולה על השווי של המכשיר שרכש בכ-1,200 ש"ח. דרישה זו אינה סבירה, ועולה להתנהלות בחוסר תום-לב מצידו.

שנית, חרף מסירת המכשיר התקול לבדיקת הנתבעת, דבר אשר היה עשוי להוביל לביטול העסקה ולסיום הפרשה במהירות יחסית, התובע נקט דווקא בצעד שהגדיל את נזקיו, ושכר מכשיר חלופי בעלות של 819 ש"ח (צעד שגם ניתן לתהות על סבירותו).

שלישית, אם לא די בכך שהתובע לא פעל לשם סיום הפרשה על הצד היעיל והמהיר ביותר אלא הגדיל את נזקיו שלו, הרי שהוא גם הפגין אדישות לנזקים שעשויים להיגרם לצד שכנגד. נציג הנתבעת הסביר בדיון, כי במקרה שבו הוא מקבל חזרה לידיו מן הקונה את המכשיר התקול סמוך לאחר מכירתו, הוא יכול להזדכות עליו מן הגורם הסיטונאי שממנו הוא עצמו רכש אותו. אלא שלאור הזמן שחלף, אילו תבוטל העסקה עתה, הנתבעת היא ש"תספוג" את עלות המכשיר (וחרף זאת, בהגינותה היא מוכנה לביטול ההסכם אף עתה, בכפוף לבדיקת המעבדה). טענה זו של הנתבעת מקובלת עלי. מכאן, שהתובע, בהתנהלותו, אף הוביל לכך שביטול העסקה יוביל לנזק לנתבעת אשר היה יכול להימנע אילו היה פועל אחרת. דומה שבכל הנוגע להכוונת התנהגות רצויה, הרי שיש לעודד צד לחוזה לפעול באופן המקטין את נזקיהם של שני הצדדים להסכם, ולא באופן המגדילם.

גם בחוסר תום ליבו של התובע יש כדי להצדיק בנסיבות העניין את שלילת זכותו לבטל את העסקה ולשלול את זכותו לתבוע פיצויים מן הנתבעת.