זגורי נ' כהן

1.לפניי תביעה חוזית-כספית, על סך 33,500 ₪, במסגרתה מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בפיצוי בגין טעות או הטעייה בעת ביצוע עסקה למכירת/רכישת כלי רכב.

נוכח ניהול התובענה בהליך של תביעה קטנה ובהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, ינומק פסק-הדין באופן תמציתי.

2.אליבא דגרסת התובעת כפי שעולה מכתב התביעה, ביום 22.10.2015 רכשה מידי הנתבע רכב מסוג יונדאי טוסון מ.ר. 47-572-66 (להלן: "הרכב") בתמורה לסך של 46,000 ₪. לטענתה, הנתבע הצהיר שהרכב בבעלות פרטית אך הסתבר לה בדיעבד כי הרכב היה בבעלות חברה, מה שגרם להפחתת ערכו בכ- 22% כבר במעמד המכירה. לטענת התובעת, כיוון שהנתבע הוא בן אחיה, נתנה בו אמון ולא בדקה את הרכב עובר לרכישתו כאשר, בערבו של יום המכירה ביקשה התובעת לבטל את העסקה, אך הנתבע סירב. כן מוסיפה התובעת וטוענת, כי במועדים שונים נדרש הרכב לתיקונים כשהיא מייחסת את האחריות לקרות התקלות לנתבע ועותרת לחייבו בהוצאותיה בגין תיקונים אלו, כמו גם בגין החזר סך של 22% ממחיר העסקה בשל היותו של הרכב רכב חברה לשעבר.

3.אליבא דגרסת הנתבע כפי שפורטה בכתב ההגנה, אין לעובדה, כי הצדדים קרובי משפחה כל רלוונטיות לעסקת המכר, שכן זו התבצעה בדרך של מוכר מרצון וקונה מרצון. כך, הרכב נשוא התביעה פורסם על ידי הנתבע והתובעת פנתה אליו בעקבות הפרסום. לגופן של טענות התובעת משיב הנתבע, כי העובדה שמדובר ברכב שהיה בבעלות חברה לא הייתה ידועה לו, שכן כאשר רכש את הרכב נאמר לו מפורשות, כי מדובר ברכב בבעלות פרטית והדבר אף עולה מרישיון הרכב שקיבל הנתבע מידי בעליו הקודמים ושהעתק הימנו צורף לכתב ההגנה. בנוסף, טרם רכישת הרכב ביצעה התובעת בדיקה במכון מורשה כך שהיא אינה יכולה להישמע בטענות בדבר פגמים, וודאי שלא למעלה משנה ממועד הרכישה. כללו של דבר טוען הנתבע, כי התובעת התחרטה על רכישת הרכב למעלה משנה לאחר רכישתו ומהותה של התביעה היא להיפרע ממנו שלא כדין.

4.בדיון שהתקיים בפניי ביום 08.05.2017 במעמד הצדדים שבו הצדדים על עיקר גרסתם. במהלך עדותה בפניי, טענה התובעת, כי הנתבע רימה אותה ולא גילה לה במעמד המכירה שמדובר ברכב מחברה, כיוון שרצה להיפטר מהרכב. לדבריה, ביקשה להוציא פלט ממשרד הרישוי אך הלה סירב לבקשתה. הנתבע, מאידך גיסא, חזר בעדותו בפניי על עיקר הנטען בכתב ההגנה. בנוסף טען, כי לא ידע שמדובר ברכב שהיה רכב חברה בעברו, משהדבר לא עולה כלל מרישיון הרכב אותו צירף לכתב ההגנה. עוד הוסיף, כי מחירו המקורי של הרכב כפי שפורסם היה 48,000 ₪ והתובעת רכשה אותו בהנחה בת 2,000 ₪ עקב ליקויים שנתגלו בו.

5.מכוח צו שניתן על ידי בית משפט פנתה התובעת למשרד הרישוי בניסיון לבדוק את רישומי הבעלות של הרכב קודם לרכישה. מהטופס שהנפיקה עולה, כי לפניה מופיעים שישה בעלים על הרכב, כאשר הבעלים הראשון של הרכב משנת 2008 הינו חברת ליסינג.

דיון ומסקנות:

6.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. להלן נימוקיי.

6.1אומנם, תכליתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה במסלולי השיפוט המקובלים, וזאת על ידי קיום הליך מהיר, בסכומי כסף נמוכים וללא פורמאליות, ובכך לפתוח בפניו את שערי בית המשפט כאשר הוא סבור כי נגרם לו עוול (ראו למשל: רע"א 5711/08 פרטוק נ' טורג'מן (פורסם בנבו, 17.3.2009)). ודוק, הגם שבית משפט הדן בתביעות קטנות מגמיש לא פעם את סדרי הראיות וסדרי הדין, עדיין חלה על התובע החובה להוכיח את יסודותיה המהותיים של תביעתו בבחינת "המוציא מחברו", כאשר הנטל החל על התובע בהקשר זה הינו להוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעתו (ראו למשל: רת"ק (מחוזי חיפה) 32582-09-16 צבי דביר נ' א.ג.ש ייעוץ פיננסי בע"מ (פורסם בנבו, 15.09.2016)).

6.2סבורני, כי לא עלה בידי התובעת לעמוד בנטל הדרוש להוכחת תביעתה, כפי שיפורט להלן. כך, מלינה התובעת על תקלות שנתגלו ברכב במועדים שונים לאחר רכישתו, וביניהם תקלות שהתרגשו ברכב תקופה ארוכה לאחר רכישתו. ברי, כי במצב דברים זה מתנתק כל קשר סיבתי בין הנתבע – מוכר הרכב – לבין הפגמים שנתגלו מאוחר יותר. לא זו אף זו, בניגוד לגרסת התובעת, כביכול, כי נתנה אמון בתובע באופן שלא בדקה את הרכב עובר לרכישתו, מהראיות שהוצגו בפניי עולה תמונה שונה. הן מחוזה המכר והן מדוח הבדיקה שעבר הרכב ביום הקודם ליום מכירתו לתובעת על ידי מכון הרישוי המוסמך עולה, כי מצבו המכני היה ידוע היטב לתובעת, אשר עשתה בו אף שימוש לצורך התמקחות עם התובע על תמורתו הסופית.