חי נ' חברת דואר ישראל בע"מ

לפני תביעה לפיצוי התובע בגין עלות משלוח חוזר, עוגמת נפש ואובדן שעות עבודה בגין איתור חבילה אשר הוחזרה על ידי הנתבעת לשולח מבלי שנמסרה לתובע.

לטענת התובע, ביום 7.4.2016 נשלחה אליו חבילה מפרו מאת צד ג' באמצעות הנתבעת. ביום 11.5.2016 החבילה הגיעה לסניף הדואר במושב בית חנן בעוד התובע מתגורר במושב נטעים. התובע קיבל ביום הודעה בדואר לסור לסניף הנתבעת על מנת לקבל את החבילה, אולם משהגיע לסניף התברר כי החבילה נשלחה לרחובות למיון חוזר ובהמשך, סניף רחובות שלח את החבילה למיון המרכזי וממילא ביום 2.6.2016 היא הוחזרה לפרו בהעדר דורש. בהתאם לכך, נדרש התובע לשלם מחדש בעבור עלות המשלוח סך של 1,800 ₪ אשר נשלח ביום 4.10.2016 והגיע אליו ביום 18.11.2016. לטענת התובע הנתבעת ומי מנציגיה התרשלה באשר לדיוור החבילה ליעדה אליו תוך העדר לקיחת אחריות וגרמה לו לבזבוז זמן וערך מטרד בגין ניסיון איתור החבילה. התובע העמיד את נזקיו על סך של 33,500₪ הוא הסכום המקסימלי בתביעות קטנות. מכאן תביעה זו.

הנתבעת מצידה, אישרה כי החבילה הוחזרה לשולח בפרו, אלא שלטענתה הנזקים להם טוען התובע מופרזים ומוגזמים, כי בהתאם להוראות חוק הדואר כל עוד הפריט לא נמסר לתובע וממילא הפריט מצוי בחזקת השולח הרי שלתובע לא קמה כל עילת תביעה כנגד הנתבעת, כי על הפיצוי לתובע להיות בגין נזק ישיר בלבד וממילא לא בגין נזקים עקיפים. מכל מקום טענה הנתבעת כי בסופו של יום הפריט הגיע ליעדו ועל כן אין המדובר באובדן נזק או גניבה המקימים עילת תביעה וממילא מזכים לפיצוי.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונספחיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

אני מקבלת את טענת התובע לפיה מרגע שנתקבלה אצלו הודעה לסור לסניף הדואר על מנת לקבל את החבילה המיועדת לו הרי שיש בכך כדי להקים לו זכות עמידה וטיעון אל מול הנתבעת בגין טיעוניו. בהקשר זה, אני מקבלת את טענת התובע כי מרגע שקיבל את ההודעה קמה לו אחריות לפעול למען קבלת החבילה בגינה נקרא לסניף הדואר וככל שבהמשך הדרך טורטר ונקלע לדרישות של לך ושוב מצד הנתבעת, הרי שקמה לו זכות הטיעון כלפי הנתבעת ככל שלטענתו טורטר לשווא.

לגופו של עניין, כאמור, לא הייתה מחלוקת כי החבילה הגיעה לישראל לסניף הדואר בבית חנן ואז החלה מועברת מסניף לסניף כאשר עד לרגע זה -הגם שהוצג מסמך בדבר מסלול דבר הדואר- לא ידעה הנתבעת להסביר מהיכן להיכן הועברה החבילה ומתי. לא הייתה מחלוקת כי הודעה לתובע בדבר הגעת החבילה לישראל והדרישה כי יפנה לסניף הדואר לקבלה נתקבלה אצלו ביום 19.5.2016 וכן לא הייתה מחלוקת כי ביום 2.6.2016 הודע לתובע לאחר בירור כי החבילה כבר הושבה לפרו כאשר בכל פרק הזמן הזה התובע פעל לטרטר בין הסניפים השונים במטרה לאתר את החבילה.

בהתאם לנציגי הנתבעת שהעידו לפני, סגן מנהל סניף רחובות ומנהלת סוכנות בבית חנן, חבילה נשלחת חזרה ליעד ממנו הגיעה רק לאחר 30 ימים משלא נדרשה. בענייננו, אין מחלוקת כי החבילה נשלחה חזרה לפרו על ידי הנתבעת 14 ימים בלבד מיום שליחת ההודעה לתובע. בעניין זה אציין כי נציגי הנתבעים אישרו כי החבילה הוחזרה על ידי פקיד/ה מטעמה אלא שלא ידעו לנקוב בשמם. בהתאם לכך, אני קובעת כי אין המדובר במקרה קלאסי החוסה תחת הפיצוי המוגבל בהתאם להוראות חוק הדואר בגין גניבה או אובדן של דבר הדואר שאירעו במהלך השירותים הניתנים על ידי פקיד דואר המועסק על ידה אלא המדובר בפעולה של חריגה מתקנות הפיצויים בהתאם לסעיף 85 לחוק הדואר כאשר מדובר ברשלנות חמורה של פקיד הדואר ואז האחריות תחול עליו וממילא על הנתבעת האמונה עליו.

טענות הצדדים בתיק זה מעידות על אי סדרים מובהקים באופן התנהלותה של הנתבעת באשר לחלוקת החבילה כאשר יד ימין אינה מודעת למעשי יד שמאל. בעניין זה אישרה נציגת הנתבעת כי מאז אותו מקרה של התובע הוחלו בסניפים באזור סדרים חדשים באשר לאופן קבלת החבילות. דינה של חבילה אשר נשלחה ב"דואר רגיל" ואבדה תוך כדי מסלול העברתה והכרוך במסגרת הוראות התקנות לפיצוי אינה כדין חבילה שלא נמסרה והוחזרה לשולחה בשל התרשלות של פקיד מטעמה אשר פעל באופן מובהק בניגוד לתקנות והשיב את החבילה לשולח טרם הזמן הנדרש וממילא לא פעל לדאוג להעברת החבילה לתובע אשר במשך כל אותו זמן דרש ופעל לאיתור החבילה.

הן לאור הראיות שהוצגו והן לאור עדותם של מנהלי הסניפים בבית חנן וברחובות, חלות הוראות 77(ב) לחוק הדואר בדבר רשלנות בחלוקת החבילה. התובע פנה בכל ערוץ מקובל וטרח להתריע על אי קבלת החבילה תוך שנציגי הנתבעת שולחים אותו בלך ושוב מסניף לסניף וממילא אף לא אחד מהם ידע לעדכנו בדבר המסלול אותו עברה החבילה. בהתאם לכך, אני קובעת כי מדובר בהתנהלות רשלנית של עובדי הנתבעת המזכה את התובע בפיצוי בגין הנזק שנגרם לו.