אלגרבלי נ' לוי

מונחת בפניי בקשה מטעם התובע (להלן: "המבקש"), להורות על ביטול פסק הדין שניתן ביום 22.11.17.

במסגרת הבקשה טוען המבקש כי אי התייצבותו לדיון "נבעה מפאת מחלה". לבקשה צורף אישור מחלה שהונפק ביום 28.11.17, אשר בו הומלץ על מנוחה 6 ימים קודם לכך, בתאריך 22.11.17.

מכל מקום, מלבד העובדה כי צוין באישור הרפואי שאינו תקף "עבור מוסדות משפטיים", תוכנו אינו מבשר כי הייתה מניעה מצד המבקש להתייצב לדיון שנקבע ליום 22.11.17.

באשר לסיכויי ההליך, המבקש הפנה לכתב התביעה.

חרף החלטתי מיום 7.12.17, במסגרתה הוריתי למשיב למסור תגובתו לא יאוחר מיום 1.1.18, לא נמסרה כל תגובה מטעמו, הגם שהמבקש צירף אסמכתא בדבר מסירת ההחלטה למשיב.

דיון

המבחנים הנקוטים לצורך הכרעה בבקשה לביטול פסק דין הינם, האם הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה במועד, האם הראה המבקש טעמים ראויים שהצדיקו העדר התייצבותו לדיון, והאם הועלו טענות ראויות לבירור לגופו של עניין, כאשר בשלב זה אין מדקדקים בבדיקת הטענות, או בדרכי הוכחתן, בפרט בהינתן העובדה כי זכות הגישה לערכאות הינה בבחינת זכות יסוד.

תקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן: "התקנות") קובעת כי בקשה לביטול החלטה שניתנה שלא בפני בעל דין תוגש תוך 7 ימים מיום שהומצאה לבעל הדין, וככל שכך ייעשה, "רשאי בית המשפט, על פי צו אחד, לבטלה בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות המשפט או עניינם אחרים".

במקרה דנא הוגשה הבקשה בחלוף המועד הקבוע בתקנות. בהקשר זה, טען המבקש כי לא הודע לו על מתן פסק הדין, וכי דבר קיומו של פסק הדין נודע לו "לאחר שנכנסתי לאתר "נט המשפט", שם התברר לי כי תביעתי נדחתה על ידי כבוד בית המשפט לאור אי התייצבותי".

בכל ההערכה. המבקש יכול היה להניח כי ככל שלא יתייצב לדיון, יינתן פסק דין התואם הוראות התקנות. לא הוברר מדוע לא פעל המבקש במועד מוקדם יותר לבדוק האם ניתנה החלטה בעניינו, ומתוך שכך, מדוע לא הגיש הבקשה במועד הקבוע בדין.