ת"ק 63475-12-13 ננקנסקי נ' רווה ואח'

לפניי תביעה לתשלום סך של 9,500 ש"ח שעילתה דמי שכירות ותשלום בגין מקרן וידאו שהשכירה התובעת לנתבעת 2 ולא הושב לה.

1. בכתב תביעה מתוקן שהגישה התובעת נטען כי בשנת 2007 בא הנתבע 1 למשרד הפקות שהיא מפעילה, ובנוכחות מזכירתה שכר מקרן וידאו שנועד לשמש במתקן הדמיה ("סימולטור") שתפעיל נתבעת 2 באתר "מיני ישראל", וזאת בתמורה ל-1,500 ש"ח לחודש (כולל מע"מ). הנתבע 1 מסר לתובעת שטר חוב על סך של 20,000 ש"ח, וביקש ממזכירתה להנפיק חשבונית לנתבעת 2. לאחר חודש, משלא השיב את המקרן, יצרה מזכירת התובעת קשר טלפוני עמו. הלה ביקש להמשיך את השכירות למשך מספר חודשים נוספים בנימוק שהמקרן משמש את הנתבעת 2. לאחר תקופה ממושכת פנתה התובעת לנתבע 1 וביקשה ממנו להסדיר את התשלום בגין ההשכרה. הנתבע 1 התעלם ממנה, והתובעת הודיעה לו שבכוונתה להגיש נגדו תביעה לבית המשפט. מועסק נוסף של התובעת, מר רפאל אבוהב, פנה אף הוא אל הנתבע 1 וביקש ממנו להשיב את המקרן. בסופו של דבר הודיע הנתבע 1 כי המקרן נמצא בחברת אלף עד טף בע"מ בניהולו של חיים הופמן. התובעת פנתה לאחרון ושוחחה עם מזכירתו (שהיא אשתו); זו אישרה כי קיבלה מקרן מהנתבע 1 (שעבד בנתבעת 2), אך מנורתו הייתה שרופה, וסוכם כי היא תוחלף בעלות של 1,900 ש"ח. הנתבע 1 הבטיח שייקח את המקרן לאחר שתוקן, אך לא עמד במילתו. משחלפו למעלה מתשעה חודשים ממועד התיקון, הסירו אלף עד טף את המנורה החדשה שהותקנה ופינו את המקרן. אותה מזכירה ציינה כי הנתבעים "עקצו" את חברת אלף עד טף בקשר למספר מקרנים נוספים. לכתב התביעה צורף מכתב ממר חיים הופמן התומך בדברים אלה, אולם צוין בו כי מכר את החברה לפני מעל 4 שנים ואין לו ניירת התומכת בגרסתו. לאחר ניסיונות רבים ומתישים לקבל את המקרן מנתבע 1 ולקבל תשלום בגינו, הגישה התובעת את שטר החוב לגבייה בהוצאה לפועל, אך כשלה מלגבותו. התובעת עתרה לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בסך של 5,000 ש"ח בגין המקרן; בסך נוסף של 4,500 ש"ח בגין דמי שכירות; וכן בהוצאות המשפט.

    

2. בתיק זה התקיימו שתי ישיבות. ביום 23.6.2014 התקיימה ישיבה ראשונה שבה ניתן פסק דין נגד נתבע 1 בהיעדר הגנה והתייצבות, ובית המשפט הורה על צירוף הנתבעות 3-2 כנתבעות ועל מחיקת נתבעת נוספת שהתובענה הוגשה נגדה מלכתחילה. כמו כן נקבע דיון נוסף ליום 27.1.2015. כתב תביעה מתוקן הוגש רק ביום 6.1.2015, והומצא לנתבעות 3-2 ביום 13.1.2015. כפועל יוצא לא הוגש כתב הגנה מטעמן. אף על פי כן התייצבה הנתבעת 3 לדיון ושמעתי את טענותיה לגופו של עניין, שכן הייתה ערוכה לדיון כדבעי ולא ביקשה לדחותו. בנפרד מכך עתרו הנתבעות 3-2 לסילוקה של התביעה נגדן על הסף מחמת התיישנות והיעדר יריבות. הנתבעת 2 – שהנתבעת 3 היא מנהלתה ובעלת מניותיה – טענה גם שיש לדחות את התביעה לגופה בנימוק שלא הוכחה התקשרות כלשהי בינה לבין התובעת. נטען כי הנתבע 1 אכן היה מועסק בנתבעת 2 מחודש אוקטובר 2007, אולם זו התאגדה ביום 16.7.2007, לאחר ששכר את המקרן מהתובעת, ואין לדעת איזה שימוש עשה בו. בהקשר זה נטען כי שטר החוב שחתם הנתבע 1 לתובעת כערובה לתשלום נחתם ביום 28.5.2007 – לפני שהנתבעת 2 נוסדה והחלה לפעול. עוד נטען כי אין שום מסמך שקושר בין הנתבעת 2 לבין המקרן; כי הנתבע 1 פעל בהקשר זה, ככל שאכן פעל, ללא קשר אליה; כי הוא פוטר לאחרונה, לאחר שמעל בכספים, וקיים סכסוך בינו לבין הנתבעות 3-2. כמו כן הציגה הנתבעת 3 חשבונית מס מיום 29.2.2008 המעידה על כך שבמועד זה רכשה הנתבעת 2 מקרן ששימש כחלק מהסימולטור שהפעילה באתר מיני ישראל, דבר שמוכיח לשיטתה כי לא נדרשה להשתמש במקרן שנתבע 1 שכר מהתובעת. הנתבעת 3 הוסיפה וטענה כי התובעת לא פנתה לנתבעת 2 מעולם בעניין המקרן.

    

3. מטעם התובעת העידה גב' ציפורה גליקמן, מזכירתה אשר השכירה את המקרן לנתבע 1. גב' גליקמן תמכה בגרסת התובעת, אולם כשנשאלה אם יש מסמך התומך בכך שהמקרן הושכר לנתבעת 2, השיבה כי ייתכן שיש מסמך כזה אך לא הביאה אותו עמה. התובעת מסרה אף היא כי אינה זוכרת אם הוצאה חשבונית לנתבעת 2. כשנשאלה מדוע הגישה את התביעה זמן רב כל כך לאחר קרות האירועים, ומדוע לא פעלה כשנוכחה כי אינה מקבלת כל תשלום עבור הסימולטור, השיבה התובעת כדלקמן: "כל עוד הוא אמר שהוא משלם שכירות אז לא אכפת לי, אני מרוויחה. כל פעם הוא דחה ודחה אותנו. מקובל שאנשים שוכרים לשנה חפצים. הוא אמר שכאשר הוא יחזיר את המקרן אז הוא ישלם. האמנתי לו. מיני ישראל אמרו שבהתאם לבקשת בית המשפט, הם מוכנים לתת תצהיר שהנתבעת 2 הפעילה את המקרן בתקופות המדוברות וכי הנתבע 1 היה עובד שלהם". התובעת הגישה הודעת דואר אלקטרוני שכתב הנתבע 1 ביום הדיון (ת/1) שבה צוין, בין היתר: "אני בסך הכל עבדתי בחברת סימפרק [הנתבעת 2]. גברת אלנה רוה [הנתבעת 3] הינה הבעלים של החברה וגם בעלים של הסימולטור נשוא התביעה שבו עבד המקרן. מותר לציין שאחרי שהמקרן הנ"ל התקלקל, חברת סימפרק קנתה מקרן מהחברה של הופמן שאיני זוכר את שמה". מר רפאל אבוהב, שהועסק במשרדה של התובעת, העיד מטעמה כי לאחר שכשלו הניסיונות לגרום לנתבע 1 להשיב את המקרן, נתקבל מידע שהמקרן נמצא ליד אתר מיני ישראל. מר אבוהב נסע לשם כדי לנסות לאתרו, אולם מתקן הסימולטור היה סגור באותה עת, וכשפנה למיני ישראל בבקשה לחפשו, נענה שמפעילה אותו חברה חיצונית שיש לה זיכיון במקום. לבסוף יצוין כי אין חולק כי הנתבע 1 והנתבעת 3 היו בני זוג משנת 2010 עד 2013.

    

4. לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו ושמעתי את העדויות מצאתי כי דין התביעה להתקבל. הנתבעת 3 העידה: "[הנתבעת 2] הוקמה ביולי 2007. קניתי את הסימולטור בספטמבר 2007. התחלתי להפעילו בדצמבר 2007. הנתבע [1] עבד בחברה מ-1.10.07. את הסימולטור קיבלתי במצב אנוש. לא היה שם מקרן בכלל. מציגה חשבונית מ-2008 שקניתי מאותה חברה גם את המקרן וגם את הדברים האחרים. אי אפשר לדעת שזה אכן המקרן הזה". מדברים אלה עולה כי בעוד שהנתבעת 2 החלה להפעיל את הסימולטור בדצמבר 2007 – לאחר שרכשה אותו ללא מקרן – הרי שרק בסוף חודש פברואר 2008 רכשה מקרן חדש. מכך יש להסיק כי למצער במהלך חודשים דצמבר 2007 עד פברואר 2008 הסימולטור פעל באמצעות מקרן אחר. בהיעדר גרסה כלשהי מטעם הנתבעות 3-2 באיזה מקרן מדובר – הגרסה המסתברת היא שהיה זה המקרן ששכר הנתבע 1 מהתובעת. מחומר הראיות אומנם עולה כי הנתבע 1 שכר את המקרן ביום 28.5.2007 (המועד שבו נחתם שטר החוב שצורף להודעת התובעת מיום 21.1.2014); וכי הנתבעת 2 התאגדה ביום 17.7.2007. דהיינו המקרן הושכר לפני שהחברה נוסדה והחלה לפעול. עם זאת אני סבור כי הגרסה שלפיה הנתבע 1 אכן שכר מקרן ששימש את הנתבעת 2 אכן הוכחה במידה הדרושה במשפט האזרחי. העידו על כך התובעת, גב' גליקמן ומר אבוהב; הנתבע 1 אישר זאת במכתב ששלח לתובעת ביום הדיון, וכך עשה גם מר חיים הופמן מחברת אלף עד טף. האחרונים אמנם לא התייצבו להיחקר בבית המשפט, ועל כן יש לייחס לדבריהם שבכתב משקל מוגבל, אולם בית משפט זה אינו כבול בדיני הראיות, ולטעמי יש במכלול שהוצג כדי להטות את הכף ולשכנע שכך אכן ארע. יודגש כי אין מניעה שאדם יפעל כשלוח של תאגיד לפני היווצרותו, ובלבד שהתאגיד אשרר את הפעולה בדיעבד (סעיף 6(ג) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965). שוכנעתי כי מכלול הראיות מצביע על כך שהנתבע 1 – שעסק בתחום הסימולטורים לפני שהחל לעבוד בנתבעת 2 – פעל בשמה ועבורה לקידום הפעלת הסימולטור במיני ישראל, והגרסה המסתברת היא שעשה כן בתוקף הרשאה שניתנה לו – אם לא מראש אז לכל הפחות בדיעבד. תוצאה זו היא גם ראויה וצודקת, שכן הוכח שהנתבעת 2 עשתה שימוש במקרן, ומן הראוי שתשלם עבורו תחת לטעון בדיעבד שלא ניתנה לנתבע 1 הרשאה לפעול בשמה.

    

5. פועל יוצא מן האמור הוא שהנתבעת 2 חבה לשלם לתובעת דמי שכירות חודשיים בגין המקרן, ומשלא הושב לה – את שוויו. עם זאת, הוכח שמדובר במקרן משומש, ועל כן יש לנכות מעלותו סכום בגין בלאי סביר ופחת. התובעת טענה שמקרן חדש כזה עולה כיום סביב 6,800 ש"ח, ובכתב התביעה עתרה לתשלום סך של 5,000 ש"ח בגינו. בהינתן שמדובר במקרן משומש שעבד שעות רבות ואף תוקן, אני סבור כי יש לפסוק בגינו – על דרך האומדנה – סך של 3,000 ש"ח. כמו כן ראיתי לפסוק לתובעת את הסך הנתבע בגין שלושה חודשי שכירת המקרן בסך כולל של 4,500 ש"ח, ובסך הכל 7,500 ש"ח.