ת"ק 63119-09-14 שפירא נ' רחמני

1.בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם שכירות דירה, במסגרתה נתבעים פיצויים ממוניים ושאינם ממוניים.

2.אין מחלוקת כי ביום 5.6.13 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות להשכרת דירת הנתבע לתובעת בתל-אביב, לתקופה בת 24 חודשים מיום 1.8.13 ועד ליום 31.7.15. (להלן: "הסכם השכירות"). דמי השכירות, על פי הסכם השכירות היו 3,500 ₪ לחודש. אין גם מחלוקת כי הסכם השכירות לא בוצע לאחר שהתובעת, שוכרת המושכר, לא המציאה לנתבע/המשכיר ערבים לשביעות רצונו. גדר המחלוקת הוא בשאלה האם הוסכם בהסכם השכירות על ערבים וככל שכך, האם בעמידת הנתבע על קיומם של ערבים לחוזה, פעל הנתבע בחוסר תום לב והפר את המוסכם, וכפועל יוצא מכך זכאות התובעת לפיצוי בגין הנזקים הנתבעים.

תמצית טענות הצדדים

3.לטענת התובעת הנתבע הפר את הסכם השכירות. עוד קודם לחתימת הסכם השכירות נפגשה התובעת עם הנתבע והוסכם על רשימת תיקונים שעל הנתבע לבצע במושכר קודם לתחילת השכירות. זאת כחלק מתנאי ההסכם. מאז טוענת התובעת, היו הצדדים בקשר יומיומי, תוך שהיה ברור לשני הצדדים כי ייחתם הסכם שכירות. הסכם השכירות נחתם ביום 5.6.13 ולטענת התובעת הנתבע הוא שהחליט על תנאיו. לטענת התובעת שיחותיה עם הנתבע בטרם חתימת ההסכם מוקלטות.

4.התובעת טוענת כי ביום 23.7.13, כ-6 ימי עבודה לפני מועד תחילת השכירות, הודיע לה הנתבע כי באם לא תשיג ערבים, הסכם השכירות יבוטל. לטענת התובעת דרישת הנתבע ערבים הייתה דרישה חדשה שמעולם לא הוזכרה בסיכומים שקדמו לחתימת ההסכם, וגם לא נכתבה בהסכם השכירות שהוכתב על ידי הנתבע. התובעת התנגדה לדרישה זו והנתבע עמד על קיומה. התובעת צירפה לכתב התביעה תמליל של שיחות שקיימה עם הנתבע בהן דרש הנתבע ערבויות, לטענתה בניגוד להסכם השכירות.

5.התובעת טוענת כי על אף דרישה חדשה זו פנתה לבני משפחה ומכרים על מנת שישמשו כערבים, אולם לא מצאה ערב, למעט שכנה שהסכימה לשמש ערבה להסכם השכירות. אולם הנתבע טען כי היא אינה "מספיק טובה" עבורו.

6.התובעת טוענת כי נאלצה לפנות את הדירה המושכרת בה התגוררה עם בעלה ובנה הקטן ביום 31.7.13, ומחשש כי תימצא ברחוב פנתה לנתבע גם באמצעות עורך דין בדרישה לקיום הסכם השכירות, אולם הנתבע עמד בסירובו והודיע כי ההסכם מבוטל.

7.כפועל יוצא מכל, טוענת התובעת כי נותרה ללא מגורים וללא מקום לאחסון חפציה ורהיטיה. התובעת טוענת כי נאלצה להתגורר עם בעלה וילדה בן ה-4 אצל שכנה מספר ימים, ואז עברה לגור אצל אחותה שגרה בשכירות בחדר אחד. שם גרו התובעת ומשפחתה עד ליום 25.8.13, שאז עברה להתגורר אצל חמותה בנתניה בסלון הבית במשך חמישה חודשים, דבר שגרם לאי נוחות ויצר מתחים במשפחה. לטענת התובעת, כל אותה התקופה לא עלה בידה למצוא דירה חלופית לשכור, עד ליום 30.1.14, שאז חתמה על הסכם שכירות להשכרת מושכר חלופי לתקופה שמיום 1.2.14 ועד ליום 31.7.14. התובעת טוענת כי נאלצה לשלם דמי שכירות גבוהים ב- 1,000 ₪ עבור דירה קטנה יותר מדמי השכירות על פי הסכם השכירות שהופר על ידי הנתבע.

באשר לריהוט ולחפציה, לטענת התובעת בשל לחץ הזמנים ממועד הודעת הנתבע על ביטול הסכם השכירות עמו, ופינויה מהדירה בה גרה בשכירות, נאלצה לאחסן חלק מהציוד במחסן דחוס שבבניין, ואת החלק שלא הצליחה להכניס נאלצה להותיר מחוץ לבניין. בהמשך טוענת התובעת, כי המושכר החלופי שעלה בידיה למצוא היה מרוהט ולפיכך נאלצה לאחסן את הציוד שלה במחסן ששכרה.

8.התובעת תובעת את נזקיה בגין הפרת הסכם השכירות, לטענתה, על ידי הנתבע, ובכללם הוצאות ההובלה ששילמה לצורך מעבר למושכר שהסכם השכירות לגביו בוטל על ידי הנתבע, הפרש דמי השכירות המוגדלים שנאלצה לשלם בגין המושכר החלופי, נזקי הציוד והחפצים החלופיים, הוצאות אחסנה של ציוד וריהוט וכן הוצאות נסיעותיה ממקום עבודתה לגן הילדים בנתניה.