ת"ק 6303-08-17 בן סירא נ' גורביץ

תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונה שקרתה ביום 22.3.17 בה היה מעורב רכבו של הנתבע.

גרסת התובעת לתאונה:

נסעתי על כביש 5 מת"א לרמת השרון. יצאתי בירידה לרמת השרון. אני מפנה לתמונות ולמפה.הגעתי, ירדתי, יש שני רמזורים, עברתי הרמזור הראשון, אחרי הצומת, ולפני הרמזור השני, הרכב של הנתבע סטה לנתיב שלי, מהנתיב השמאלי, אני נסעתי בנתיב האמצעי, ופשוט חתך אותי. הוא שפשף ומשך את הפגוש, אני מפנה לתמונות. הוא שפשף בצד השמאלי קדמי, עם הצד האחורי שלי. עצרנו במקום התאונה, באמצע הכביש, אני מפנה לתמונות שצולמו ממש בסיום התאונה. רואים את היציאה של הפגוש החוצה, סימנים של משיכה.  בגלל שזה היה באמצע הכביש והיה מסוכן לעמוד, הבנו ששנינו נוסעים לכיוון אוסישקין, המשכנו הנסיעה לשם, ואז צולמו תמונות נוספות, והחלפנו פרטי הביטוח. אני מסמנת בתמונה. הוא היה בנתיב השמאלי, ואני בנתיב האמצעי, והוא חותך אותי. אני לא שמתי לב אליו לפני כן.  בזמן הנסיעה בנתיב האמצעי, הוא חתך אותי מצד שמאל. על הרכב שלי רואים את הצבע האדום על הרכב, סימני משיכה ופגוש שנתלש החוצה. הוא אומר שזה פגיעות קודמות, מעולם לא הייתי נוסעת עם רכב במצב כזה, יש לי ילד קטן, הכל אירע בזמן התאונה.

גרסת הנתבע לתאונה:

אני הייתי במסלול המרכזי, ולא סטיתי ולא חתכתי ולא שום דבר. זה שעת לילה, נסענו לאט. בסופו של דבר אתה עומד לפני רמזור, מרמזור לרמזור. אני נסעתי קדימה ולפתע הכביש, העיניים שלי היו קדימה, הייתי צריך לעצור עוד כמה דקות יש רמזור, אני לא יודע אם מתחלף או לא, ולפתע שמעתי מכה מאחורה. יצאתי החוצה, הסתכלתי, נדהמתי, היא התרגשה ואמרתי לה לא להתרגש, ואפשר לצאת, אנחנו גרים ברמת השרון, שכנים, אפשר להמשיך לשם ולהחליף פרטים. ברכב שלי, מסוג קאיה, רק כשאתה נוגע בפח יש דפיקה, אני רואה שריטה קטנה, אפשר לראות בתמונות, במצב נורמלי אפילו לא הייתי מתייחס לזה, ואצלה שוד ושבר, רואים, שנפל הפגוש והכל, הסתכלתי, רכב שהוא אדם, סימנים אדומים היו ממש שפשוף קטן. הבנתי ישר, שהנזק שנגרם לה בכלל לא מהפגיעה הזו, הפגיעה הזו הייתה ממש מינורית, אם התובעת הייתה שומרת מרחק, והייתה קצת יותר ערנית, כל העסק הזה לא היה מתקיים. למחרת הרמתי טלפון לחברת הביטוח, סיפרתי להם מה קרה, וייעצו לי שאין טעם להגיש תביעה, וחברת הביטוח הגישה תביעה לחברת הביטוח שלו בבקשה לשלם הנזק, המינימום כדי לצבוע הרכב, אני נסעתי לחו"ל מהעבודה, ובעלה של התובעת התקשר לאשתי ואמר לה שאני אשם, והנזק הוא 6500 ₪ ואם תוך שבוע לא נשלם אוי ואבוי לנו. היא אמרה שנחכה שאחזור מחו"ל, אני דיברתי עם חברת הביטוח, 50 שנה אני נוהג, אין לי תאונות, פעם ראשונה שאני במעמד כזה. חברת הביטוח שמעה ואמרה שהם דוחים התביעה שלו. זה מה שיש לי להגיד.

אשת הנתבע העידה גם היא, אך מעדותה עולה כי לא ראתה מה קרה בדיוק שכן דעתה היתה מוסחת, ועל כן אין בדבריה כדי לשפוך אור על המחלוקת.

בעלה של התובעת (שלא היה עד לתאונה) העיד על שיחה שהיתה לו לאחר התאונה עם הנתבע, ואשר תמלולה הוגש לבית המשפט ביחד עם תקליטור הקלטת שיחה מיום 18.6.17). לאחר בחינת תמלול השיחה בין הנתבע לבין בעלה של התובעת, הרי שאין בתמלול זה הודאה מפורשת או משתמעת של הנתבע באחריותו לתאונה. הוא אכן מתאר שהיה מגע בין כלי הרכב אך לא מודה באשמתו, ותוכן השיחה אינו אלא התנצחות בין המשוחחים ותו לא, שלא ניתן להסיק ממנה הודאה מצד הנתבע.

מכאן שיש להכריע על סמך העדויות והראיות שבתיק.

מבין שתי הגרסאות מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת. לדבריה, רכב הנתבע סטה לעבר הנתיב בו נסעה (משמאל לימין) וכך נגרמה התאונה. הנתבע טען בכתב הגנתו כי בעת שעמד חש פגיעה בחלק האחורי ימני של רכבו. בעדותו בבית המשפט, לא ציין הנתבע כלל כי התאונה התרחשה בעת עמידה אלא טען כי המגע בין הרכבים היה תוך כדי תנועה. בהמשך כתב ההגנה טען כי מהירות הרכבים היתה אפסית. מדובר בטענות עובדתיות שונות שאינו יכולות להתיישב זו עם זו. לא ניתן לטעון שרכבו של הנתבע נפגע כשעמד ובאותה נשימה לטעון כי מהירות הרכבים היתה אפסית, קרי שהתאונה היתה תוך כדי תנועה. מדובר בטענות סותרות הפוגמות במהימנות גרסתו של הנתבע.