לפניי תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעים.
ביום 29.7.14 רכשה התובעת ארון בגדים בבית העסק TOUCH DESIGN (להלן: "החנות") שבבעלות הנתבעת 2. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1" או "יהודה") הינו עובד של הנתבעת 2 ומשמש כמנהל החנות. עסקת הרכישה התנהלה בין התובעת לבין יהודה. לטענת התובעת, היא ביקשה לרכוש את הארון בחנות בעקבות פרסום הארון במבצע בעיתון המקומי. מחיר הארון במבצע עמד על 1,490 ש"ח והובלה והרכבה 300 ₪. לטענת התובעת, הובטח לה שאספקת הארון תהיה תוך שבועיים. התובעת שילמה 350 ₪ במעמד ההזמנה ואת יתרת התשלום היתה התובעת אמורה לשלם לפני מועד האספקה. לטענת התובעת, הבטיח לה יהודה כי תוך מספר ימים ייצרו קשר עמה לתאם מועד האספקה. לטענת התובעת, מאחר שהיא היתה טרודה במעבר דירה היא לא שמה לב שיהודה לא התקשר אליה לתאם מועד אספקה. לאחר מספר שבועות טלפנה התובעת ליהודה לברר את פשר העיכוב ויהודה הודיע לה כי הוא לא הצליח ליצור עמה קשר משום שטעה ברישום מספר הטלפון הנייד של התובעת בהזמנה. התובעת ביקשה מיהודה לזרז את מועד האספקה ויהודה השיב לתובעת כי מבחינתו יכולה התובעת לבטל את ההזמנה והוא ישיב לה את המקדמה ששילמה. התובעת השיבה ליהודה כי היא איננה מעוניינת לבטל את ההזמנה משום שמחיר הארון אטרקטיבי עבורה. בנסיבות אלה החליטה התובעת להמתין לאספקת הארון. לטענת התובעת, משנדחה מועד האספקה פעם אחר פעם והחגים חלפו, הודיע לה יהודה סופית כי הארון לא יסופק. התובעת סבורה, כי יהודה החליט שלא משתלם לו למכור את הארון במחיר של 1,490 ₪ ועל כן הוא התחמק מהתובעת וביטל את ההזמנה. בלית ברירה נאלצה התובעת לחפש ארון בגדים במקום אחר. התובעת ערכה בירור בשלוש חנויות וגילתה שמחיר ארון, במידות ובתכונות של הארון שהזמינה בחנות TOUCH DESIGN , יהיה גבוה יותר מהמחיר של הארון שהיא הזמינה אצל יהודה. לאור הנסיבות המתוארות, הגישה התובעת את התביעה דנא.
כתב התביעה המקורי עמד ע"ס 7,500 ₪ והוגש נגד יהודה בלבד. יהודה לא התייצב לדיון ביום 17.9.15 ולפיכך ניתן פסק דין נגדו בהעדר הגנה. פסק הדין התקבל באופן חלקי בלבד, ועמד ע"ס 4,000 ₪.
יהודה עתר לביטול פסק הדין ולאחר שהתובעת הגישה תגובתה נעתר בית המשפט, בהחלטה מיום 20.5.16, לבקשה לביטול פסק הדין בכפוף להפקדת מלוא סכום פסק הדין בקופת בית המשפט ובכפוף לתשלום הוצאות לתובעת בסך 1,500 ₪ ללא קשר לתוצאות המשפט. באותה החלטה הציע בית המשפט לתובעת לשקול להגיש כתב תביעה מתוקן אשר יכלול את בעלת החנות, קרי הנתבעת 2. כתב תביעה מתוקן אכן הוגש בו התווספה הנתבעת 2 לתביעה, אולם סכום התביעה תוקן אף הוא, לסך של 10,000 ₪.
הנתבעים הגישו כתב הגנה בו הם דחו את טענות התובעת. לטענת יהודה, מאחר שהוא עובד שכיר בחנות הרי שאין עילת תביעה אישית כנגדו ויש לדחות את התביעה נגדו. אשר לתביעה גופה, טוענים הנתבעים כי במהלך חודש יולי 2014 הגיעה התובעת לחנות והתעניינה בקניית שני ארונות. לאחר התייעצות, הומלץ לתובעת לרכוש את אחד הארונות, שהיה במידות מיוחדות, אצל נגר פרטי, ואת הארון שבמבצע – הוא הארון נשוא התביעה – רכשה התובעת בחנות עפ"י הזמנה מיום 29.7.14. לטענת הנתבעים, התברר בדיעבד שלא ניתן ליצור קשר עם התובעת לתיאום מועד אספקה, משום שבטעות רשם יהודה בטופס ההזמנה מספר טלפון נייד שגוי של התובעת. כמו כן, התובעת לא ציינה בעת רישום ההזמנה כי מספר הטלפון בביתה הינו מספר פקס בלבד. עוד טוענים הנתבעים כי דירת התובעת היתה בשיפוצים והתובעת בעצמה לא ידעה לציין תאריך מדויק בו ניתן יהיה לספק לה את הארון. לטענת הנתבעים, הארון שהוזמן מיוצר בפועל במפעל ר.א. רהוט בע"מ (להלן: "המפעל") וייצור הארון ע"י המפעל נעשה לאחר תיאום מועד האספקה עם הלקוח. מאחר שהיתה טעות ברישום מספר הטלפון להתקשרות עם התובעת, לא ניתן היה ליצור עם התובעת קשר כדי לתאם את מועד האספקה ולהתחיל את ייצור הארון. לטענת הנתבעים, מאחר שהתובעת הודיעה שהדירה בשיפוצים, ההנחה היתה שהתובעת איננה יוצרת קשר עם החנות ככל הנראה משום שהשיפוץ טרם הסתיים. ביום 22.9.14 הגיעה התובעת לחנות ושאלה מתי יסופק הארון. לטענתו של יהודה, באותו שלב לא באה התובעת בשום טרוניה על מועד האספקה לאחר שהיא הבינה כי רק מאותו מועד נכנסת ההזמנה לביצוע. יתרה מכך, מספר ימים לאחר מכן צלצלה התובעת ובקשה לעכב את מועד האספקה כי היא רוצה לשנות את גוון הארון אולם בסופו של דבר התחרטה התובעת ונשארה עם אותו גוון. לטענת הנתבעים, תואם עם התובעת מועד אספקה ליום 28.10.14 וזאת בהתחשב בתקופת החגים, כך שאין שחר לטענת התובעת כי היתה סחבת באספקת הארון. לטענת הנתבעים, יצרה התובעת קשר עם המפעל ובקשה להקדים את מועד האספקה אולם המפעל הודיע לה כי הדבר אינו אפשרי משום שכל המועדים המוקדמים יותר כבר נסגרו. לטענת הנתבעים, נכנסה התובעת לעימות בוטה ופוגעני עם אנשי המפעל ומנהליה וכתוצאה מכך אלו סירבו לייצר ולספק לתובעת את הארון. לבקשת בנה של התובעת, ניסה יהודה לשכנע את אנשי המפעל לחזור בהם מסירובם לספק לתובעת את הארון אולם אנשי המפעל לא הסכימו לכך. לטענת הנתבעים, בנסיבות אלה לא נותר אלא לבטל את ההזמנה ולהשיב לתובעת את המקדמה ששילמה בסך 350 ₪, וכך נעשה. לטענת הנתבעים, אין שחר לסברתה של התובעת שההזמנה בוטלה משום שהיא לא משתלמת. ההזמנה בוטלה לאור התנהלותה של התובעת מול אנשי המפעל וסירובם של אנשי המפעל לספק לתובעת את הארון בשל התנהלות זו. לטענת הנתבעים, גם כיום נמכר הארון בחנות במחיר מבצע של 1,490 ₪ ועל כן אין ממש בסברתה של התובעת שההזמנה בוטלה משום שהיא, כביכול, לא היתה כדאית עבור הנתבעים. כמו כן טוענים הנתבעים כי התובעת הציגה בחוסר תום לב מחירים גבוהים של ארונות בבתי עסק שונים, כאשר ישנם בתי עסק אחרים המוכרים ארונות דומים לארון שהזמינה התובעת, ובמחירים זהים למחיר כפי שהזמינה התובעת אצל הנתבעים.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים בדיון ביום 7.2.17, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה.
ראשית יש לציין, כי כבר בדיון שהתקיים בתיק זה בפני כב' השופט טל חבקין ביום 17.9.15, כאשר טרם הוגש כתב הגנה ובהעדר התייצבות של הנתבע, סבר בית המשפט כי יש לקבל את התביעה רק בחלקה ופסק לתובעת סך של 4,000 ₪ בלבד. לאחר שהוגש כתב ההגנה ושמעתי את הצדדים בדיון ביום 7.2.17, סבור אף אני כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד, ואנמק:
לאחר הדיון ביום 17.9.15 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן כאמור, במסגרתו הוסיפה התובעת את הנתבעת 2 כנתבעת נוספת בתיק וכן הגדילה התובעת את התביעה מסך של 7,500 ₪ לסך של 10,000 ₪. אין בכתב התביעה המתוקן, כמו גם בכתב התביעה המקורי, פירוט כיצד הגיעה התובעת לסכומי התביעה. יתר על כן, מתברר כי התובעת הגדילה שלא כדין את סכום התביעה בכתב התביעה המתוקן, שכן דומה שהתובעת כללה במסגרת הגדלת הסכום, הוצאות שונות שהיא הוציאה לאחר מתן פסק הדין בהעדר הגנה ביום 17.9.15, כגון הוצאות בגין פתיחת תיק הוצאה לפועל, בגין תשלום עבור הליכים בתיק ההוצאה לפועל, תשלום בגין מסירות וכיוצ"ב. ברי כי אין מקום לכלול הוצאות אלו במסגרת "כתב התביעה המתוקן" שכן הוצאות אלו אינן חלק מעילת התביעה. בית המשפט פסק לטובת התובעת הוצאות בסך 1,500 ₪ במסגרת ההחלטה מיום 20.5.16 בעת ביטול פסק הדין, והתובעת איננה רשאית להגדיל את סכום ה"תביעה" בסכום זה, שכן משמעות הדבר היא גביה כפולה של אותן הוצאות. סכום התביעה עצמו, כאמור לא פורט, והתובעת לא השכילה להבהיר כיצד היא חישבה אותו וכיצד היא הגיעה לסך של 10,000 ₪.
