ת"ק 62444-06-15 לוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל

לפניי תביעה לפיצוי בסך של 27,000 ש"ח שעילתה השמדה ברשלנות של רכוש של התובע שנתפס בעת מעצרו במסגרת הליך פלילי, והושמד חרף החלטה שיפוטית המורה על השבתו. בין הפריטים שהושמדו נכלל, לטענת התובע, שעון יוקרתי ששוויו כ-25,000 ש"ח.

1.התובע הועמד לדין פלילי בגין ביצוע מספר עברות גנבה. עם מעצרו נתפס בכליו רכוש שהיה בחזקתו: מסמכים, תיק רחצה, טלפון נייד, כובע מצחייה, מכשיר אלקטרוני מסוג "תרגומון" ושעון יד (נ/1; ולהלן – "התפוסים"). ביום 16.6.2013 הודה התובע בעובדות כתב האישום, וביום 30.9.2013 נגזר דינו. במסגרת גזר הדין ניתן צו כללי ביחס לתפוסים לשיקול דעת התביעה או קצין משטרה, אך ניתנה לבא כוח התובע אפשרות להגיש בקשה להשבתם תוך 30 יום. ביום 29.10.2013 הוגשה בקשה, וביום 18.11.2013 אימץ בית המשפט את עמדת התביעה והורה על חילוט מכשיר הטלפון הנייד שהוכח ששימש בביצוע העבירות, ועל השבת התפוסים האחרים כמפורט בסעיף 4(ג) לעמדת הנתבעת. המבקש – שנשא בעונש מעצר בהתאם לגזר הדין – לא דרש את התפוסים עד לשחרורו ביום 16.6.2015, שאז גילה כי ביום 10.7.2014 הם הושמדו תוך הפרת הצו השיפוטי שהורה על השבתם. בתביעה שלפניי טוען התובע שיש להרתיע את הנתבעת מלהתרשל בהשמדת תפוסים, ושעליה לפצותו בגין שעון יוקרתי שמחירו 20,000 ש"ח; תיק גב בסך של 500 ש"ח; וכובע נייק בסך של 150 ש"ח. כמו כן טוען התובע לעגמת נפש בגין אובדן פריטים שערכם סנטימנטלי.

2.דומה שהנתבעת אינה חולקת על כך שהשמדת התפוסים בניגוד לצו השיפוטי באה בגדר רשלנות. היא טענה בחצי פה שהתובע השתהה באיסופם. אולם ברי כי דין הטענה להידחות משהוכח כי התובע ביקש לאספם מיד כשסיים לשאת בעונש המאסר. מכל מקום, השמדת תפוסים בלא לבדוק קודם לכן אם הוגשה בקשה להשבתם וניתנה בה החלטה, עולה כדי התרשלות המזכה בפיצוי בגין נזק שגרמה.

3.השאלה העיקרית העומדת במוקד הדיון נוגעת לנזק שנגרם לתובע מהשמדת התפוסים, ובמיוחד אם התובע עמד בנטל להוכיח שהושמד שעון יד יוקרתי. מצד אחד, התובע לא הציג ראשית ראיה לכך שהיה ברשותו שעון כזה. הוא טען – לראשונה בדיון – כי מדובר בשעון מתוצרת Chopard, דגם מס' 163154, שמחירו בישראל כחדש הוא כ-31,500 ש"ח, ובניכוי 20% בגין פחת – 25,200 ש"ח, כעולה מהצעת מחיר שהציג (ת/1). התובע טען כי רכש את השעון בשנת 1996 כשהתגורר באמסטרדם (הוא עלה לישראל בשנת 2009); הוא ציין את מיקומה של החנות שבה נרכש השעון (אם כי לא ידע לומר את שמה). במהלך הדיון נעשה ניסיון לאתרה באמצעות תכנת "גוגל מפות". הניסיון לא עלה יפה, אולם איני קובע על פיו ממצא כלשהו. התובע טען כי בעת שנתפס השעון הוא החזיק העתק מקבלה שקיבל כשרכש את השעון; וכי המקור נמצא בדירה שבבעלותו באמסטרדם, אולם כעת תלוי ועומד נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ ולכן אין באפשרותו להשיגה. מעבר לכך לא הציג התובע כל ראיה שהיא – תצלום, עדות או כל דבר דומה, לתמיכה בגרסתו. עדותו שלו היא הוכחתו היחידה.

4. התובע מיקד את טענתו בנזק הראייתי שהסבה לו הנתבעת בכך שהשמידה את התפוסים בלא שיש בידיה תיעוד מדויק שלהם. כל שהציגה הנתבעת בהקשר זה הוא מוצג נ/1 – החלטה על סילוק התפוסים שערוכה בצורת טבלה – שפריט מס' 5 הרשום בה הוא "שעון תוצרת CK עם רצועה שחורה מסומן א.מ 13 5/12/12". לצד התיאור נכתב: "לבדוק באם שווה משהו במידה ולא לחזור אלי להחלטה אחרת". הנתבעת לא הציגה תיעוד כלשהו בדבר אותה בדיקה ולא ידוע אם אכן נערכה. היא אף לא הציגה נוהל באשר לטיפול בתפוסים ולא הביאה עדים. בנסיבות אלו, מקובל עליי שהתרשלות הנתבעת פגעה בסיכוייו של התובע להוכיח את ערכו של השעון שהושמד.

5.אלא שלפי דוקטרינת הנזק הראייתי, שעליה נסמך התובע, תנאי להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפי הנתבע הוא שקיים "תיקו ראייתי". כלל העברת נטל השכנוע במצב של היזק ראייתי "אינו יכול לסייע לתובע שהסתברות טענותיו, לאחר שנגרם לו נזק ראייתי, נופלת מן ההסתברות התומכת בתיזת הנתבע" (אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא 191, 249 (1998); ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310, 328 (2005); ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 19 (7.2.2005); גיא שני "הנזק הראייתי ו'עונשו': בשבחי מעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות" משפטים מא 315, 336 (2011)).

6.בענייננו נוטה המאזן הראייתי למסקנה שהשעון שהושמד אינו שעון יוקרה. כמה טעמים לכך: ראשית, בתיעוד – המינורי אומנם – שערכה הנתבעת צוין כי מדובר בשעון מתוצרת CK. מותג זה שונה מהמותג שהתובע טען לו: Chopard. שנית, סביר להניח שאם היה לתובע שעון בשווי כה גבוה, משנת 1996 ועד 2012 (כשנעצר), הייתה לו דרך להוכיח שרכש שעון כזה: תצלום, עדות או כל ראיה אחרת מעבר לאותו העתק של הקבלה שהחזיק לטענתו. מדובר בשעון יקר במיוחד, שבדרך כלל מחזיקים אנשים אמידים, המשמש כסמל סטטוס. סביר להניח שהיה בנמצא אדם כלשהו שהיה יכול לתמוך בגרסתו של התובע לעניין זה. התובע לא הביא לעדות אדם כלשהו. התובע אומנם טען כאמור שנשא על גופו העתק של הקבלה בגין רכישת השעון ושהעתק זה הושמד עם יתר התפוסים, אך הוסיף שבדירה שבבעלותו באמסטרדם נמצאת הקבלה המקורית. אם אלה הם פני הדברים, לא הוברר מדוע לא המתין עם הגשת התביעה עד להשגת אותה אסמכתה, אשר לבטח הייתה מגבירה במידה ניכרת את סיכוייו לזכות בהליך ובסכום כסף לא מבוטל. במהלך הדיון הציע בית המשפט לעכב את ההליך לפרק זמן מסוים כדי שהתובע ינסה להשיג את הקבלה. התובע לא הסכים לכך. שלישית, סביר להניח שאם היה ניטל מהתובע שעון בשווי כה רב כשנעצר, הוא היה מקפיד להעמיד את המשטרה על שוויו, ועל מידת הזהירות שיש לנהוג בו, ובכלל זה מציין בבקשה להשבת התפוסים כי נמצא ביניהם שעון רב ערך. התובע לא טען שעשה כן. רביעית, גרסתו של התובע לגבי נסיבות רכישת השעון היו עמומות ודלות בפרטים. תשובתו של התובע לשאלה מדוע שלא ישלח אדם כלשהו לאמסטרדם כדי שיביא את הקבלה אינה סבירה: הוא חושש שיפרצו ויגנבו לו מהדירה. האם לא ניתן להסדיר כניסה לדירה על ידי אדם שניתן לסמוך עליו כדי להביא את הקבלה? ומדוע הותיר התובע באמסטרדם דירה שאינה מאוכלסת? חמישית, התובע העיד שהיה דר רחוב והיה זקוק לכסף מאחר שהוא מסוכסך עם אחיו. לא ברור מדוע אדם נטול משאבים יחזיק שעון כה יקר ובד בבד יחיה בצמצום ובדוחק.

7.מכלול תהיות אלו מוליך למסקנה שהגרסה המסתברת היא שהשעון שהושמד אינו שעון יוקרתי ששוויו כפי שהתובע טען או בקירוב לכך. אני ער לכך שמכלול התהיות האמורות מתייחס לאופן פועלו של אדם סביר, ושייתכן שלתובע יש קו מחשבה והיגיון פנימי משלו שבית המשפט התקשה להבינם, ואיני מבקר זאת. עם זאת, בית המשפט נדרש להסיק – חרף החסר הראייתי – איזו גרסה מסתברת והגיונית יותר. הדעת נותנת שאם החזיק התובע בשעון כה יקר, התנהלותו ביחס אליו כמכלול הייתה אחרת, והמידע שהיה יכול לספק בעניינו כדי להוכיח את גרסתו היה עשיר ומלא יותר. דוקטרינת הנזק הראייתי אינה מסייעת אפוא לתובע, ודין טענתו בכל שאמור בשווי השעון שהושמד – להידחות.

8.בצד האמור, התובע זכאי לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו מהשמדת התפוסים. הוכח שהושמדו כובע, תיק, שעון ומסמכים שמהותם לא הובהרה. על רקע זה ראיתי לפסוק לתובע סכום גלובלי בגין נזק ממון – על דרך האומדנה – בסך של 1,500 ש"ח, תוך שאני מביא בחשבון את הנזק הראייתי שפגע ביכולתו להוכיח את שווי החפצים.