אלמקת נ' אל ספדי

1.לפניי תביעה כספית ע"ס 28,853 ₪. התובע טען בכתב תביעתו כי ביום 25.9.12 נהג ברכב שבבעלות אשתו מכיוון מג'דל שמס לכיוון מסעדה במהירות סבירה כאשר לפתע התפרץ הנתבע לכביש מדרך צדדית חסם את נתיב נסיעתו וכתוצאה מכך אירעה תאונה.

התובע טען כי ברכב היה ציוד עבודה (מצלמה ושתי עדשות "קינון") אשר כתוצאה מן התאונה ניזוק ונהרס. לכתב תביעתו צירף חוות דעת "גליל שמאים" לפיה שווי הציוד הניזוק מסתכם בסך כולל של 25,793 ₪. התובע ביקש לחייב את הנתבע גם בעלות חוות דעת בסך של 1,700 ₪; זמן בטלה (360 ₪) ושכ"ט עו"ד בגין ייעוץ משפטי בסכום של 1,000 ₪.

2.הנתבע הגיש כתב הגנה בו טען כי התובע נהג במהירות מופרזת בנתיב הנסיעה הנגדי ופגע בו. הנתבע אף הכחיש כי במועד התאונה היה ציוד, וכי התובע כלל לא הוכיח כי במידה שהיה ציוד, הוא אכן ניזוק בתאונה.

הכרעה:

3.ביום 9.9.15 התייצבו ונחקרו- התובע והנתבע.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים המצורפים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות. וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

במהלך הדיון הופנה התובע לעובדה שחוות הדעת השמאית שצורפה להוכחת שוויו של הציוד נערכה ביום 9.12.14 - כלומר למעלה משנתיים לאחר התאונה. התובע ביקש במהלך הדיון לקבוע דיון נוסף ולזמן עדים אשר יאשרו כי אכן הציוד ניזוק כתוצאה מן התאונה. בהחלטה במעמד הדיון הבהרתי כי הדיון נקבע מבעוד מועד, ולכן ככל שמי מהצדדים רצה להעיד עדים, היה אמור להזמינם לאותו היום. עם זאת, לפנים משורת הדין וכפוף לתשלום הוצאות הנתבע בסך 450 ₪ תוך 10 ימים בגין הצורך בהתייצבות לדיון נוסף , נקבע דיון נוסף ליום 10.2.16 שעה 11.00. נקבע כי ככל שהתובע לא ישלם את ההוצאות, יבוטל הדיון.

4.ביום 7.10.15 הודיע הנתבע כי ההוצאות טרם שולמו ועתר לביטול הדיון ודחיית התביעה. בקשה נוספת הוגשה מטעמו גם ביום 18.11.15. עד ליום 18.1.16 לא הומצאה אסמכתא על תשלום ההוצאות הנתבע, ולכן הורתי על ביטול הדיון. במצב דברים שלפניי , ובהמשך להחלטה מיום 18.11.15, אין לי אלא לקבוע כי התובע לא הוכיח כי הציוד אכן היה ברכב בשעת התאונה וכי הוא ניזוק כתוצאה ממנה. הנתבע טען בכתב הגנתו, כמו גם בבית המשפט, כי באותה העת לא היה ברכב ציוד (עמ' 1 שורות 22-21). לזאת יש לצרף את העובדה כי חוות הדעת אכן נערכה רק למעלה משנתיים לאחר התאונה.

התובע, לא עמד , אם כן, בנטל להוכיח כי אכן בשעת התאונה היה הציוד וכי הציוד ניזוק בתאונה. התובע לא קידם את תביעתו ולא הביא עדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתו. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). אי זימון לעדות על ידי התובע ,עומדת לפיכך, כנגד גרסתו בעניין.

5.על כן אני מורה על דחיית התביעה. אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבע בסכום של 400 ₪.