דוידיאן נ' אבני שהם אופנה בע"מ

לפניי תביעה שהגיש התובע נגד הנתבעת ע"ס 22,000 ₪ בגין משלוח 21 מסרונים, לטענתו - בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן: "החוק").

במהלך החודשים יוני 2014 ועד אוגוסט 2015 התקבלו בטלפון הנייד של התובע 21 מסרוני פרסומת שנשלחו מטעם הנתבעת כאשר בכותרת המסרונים מופיע השם "KIWI" שהינו מותג אופנה של הנתבעת. לטענת התובע, המסרונים מהווים מסר המופץ באופן מסחרי שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת. לטענת התובע, אשתו היתה בשנת 2012/2013 חברת מועדון של הנתבעת אולם החברות במועדון היתה לשנה אחת והסתיימה ביום 1.7.13. בעת ההצטרפות למועדון היתה לכאורה לנתבעת הרשאה לשלוח פרסומות. לטענת התובע, משפקעה החברות במועדון לא היתה הנתבעת רשאית להמשיך לשלוח הודעות פרסומיות ללא הסכמה. טוען התובע כי הוא לא עשה שימוש באפשרות "הסר" משום שהוא חשש שיחדרו וירוסים לטלפון שלו.

הנתבעת דוחה את טענות התובע. לטענת הנתבעת, לא נפל פגם בהתנהלותה שכן אין כל מחלוקת שאשתו של התובע היתה חברת מועדון של הנתבעת במהלך שנת 2012/2013. התובע יכול היה להסיר את עצמו בקלות מרשימת התפוצה של הנתבעת באמצעות לחצן ההסרה שבמסרונים. לטענת הנתבעת, התובע בחר במתכוון להימנע מלהסיר את עצמו מרשימת התפוצה, ואם הוא הוטרד מהמסרונים אזי אשתו של התובע היא הגורם למטרד ולא הנתבעת. לטענת הנתבעת, התובע לא פעל להקטין את נזקו ותחת ביצוע פעולת הסרה בחר התובע לצבור הודעות רבות ולנפח את תביעתו.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי אותם בדיון ביום 30.11.17, מצאתי לנכון לדחות את התביעה. להלן נימוקיי אשר יובאו בתמצית כמצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

אין מחלוקת כי בתקופה שבה היתה אשתו של התובע חברת מועדון, היתה הנתבעת רשאית לשלוח הודעות פרסומת למספר הטלפון של התובע כפי שנמסר לנתבעת בעת ההרשמה למועדון. התובע מודה בכך. ראה סעיף 7 לכתב התביעה. לטענת נציגת הנתבעת שהעידה בדיון, גם במהלך שנת החברות, קרי 2012/2013 שלחה הנתבעת לתובע - או ליתר דיוק לאשתו של התובע – הודעות פרסומת. לטענת נציגת הנתבעת, ההצטרפות למועדון היא לצבירת נקודות והמסרונים נשלחים לחברי המועדון על בסיס שבועי כדי לעדכן את החברים במבצעים ולצבור נקודות. מנגד טוען התובע, כי הנתבעת לא שלחה לו מסרונים במהלך שנת 2012/2013.

לא קיבלתי מהתובע הסבר מדוע ניתן מספר הטלפון "שלו" לנתבעת בעת ההרשמה ומדוע לא מסרה אשתו של התובע את מספר הטלפון שלה. לא מן הנמנע, כי מספר הטלפון שניתן לנתבעת בעת ההרשמה היה בשימושה של אשתו של התובע באותה העת, שאם לא כן אין היגיון של ממש במסירת מספר הטלפון של התובע, לנתבעת. אשתו של התובע לא התייצבה לדיון ועל כן חוסר הבהירות בענין זה נותר בעינו ויש לזקוף אותו לחובת התובע ולטובת הנתבעת. יתכן, ואולי אף סביר, כי גם במהלך שנת 2012/2013 שלחה הנתבעת מסרונים לטלפון "של התובע" - אשר היה בשימושה של אשתו ואשר את מספרו נתנה לנתבעת.