ת"ק 61623-03-14 כנען נ' ירושלים

1) עניינה של התביעה הנו בעיקר, דרישת התובע לפצות אותו סך של 1,270 ₪ בגין טעות שאירעה בעת ביצוע תשלום דו"חות חניה.

2) בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

טענות הצדדים

3) התובע טוען בתביעתו, בין השאר, כי קיבל שני דו"חות חניה מאת עיריית ירושלים (להלן גם: "העירייה"), אחד מורה על תשלום קנס בגובה 100 ₪ והשני מורה על תשלום קנס בגובה 250 ₪. כעולה מטיעוני התובע, ביום 28.10.12 הוא ניגש לסניף הדואר (להלן: "הדואר") ושילם את שני הדו"חות האמורים. לטענתו, הפקידה בסניף הדואר טעתה, ובשלב ראשון, החתימה את הדו"חות באופן הפוך, במובן זה שהיא זיכתה בגין הדו"ח של 100 ₪ - 250 ₪, ובגין הדו"ח של 250 ₪ היא זיכתה 100 ₪ בלבד. לאחר מכן, כששמה לב לטעות, חתמה שוב, ולכן יש שתי חתימות על שוברי התשלום. התובע טוען כי אף ששילם את שני הדו"חות כאמור, קיבל ביום 16.6.13 דרישת תשלום קנס על סך 150 ₪ כחלק מהקנס המקורי על סך 250 ₪. התובע פנה לעירייה ביום 16.6.13 וקיבל תשובה ביום 3.11.13 לפיה הוא שילם רק 100 ₪, וצורף שובר לתשלום את יתרת ה-150 ₪. ביום 20.11.13 שלח מכתב נוסף לעירייה, צירף קבלות בצבע והדגיש את הסכומים. התובע טוען, כי לא קיבל תשובה מהעירייה וכי ביום 24.3.14 קיבל דרישה לתשלום חוב על סך 150 ₪, וכן התראה לפני נקיטת הליכים.

בתביעתו, לצד הסעד הכספי, תבע התובע גם סעד הצהרתי לפיו הדו"ח על סך 250 ₪ שולם בזמן וכי על העירייה לבטל כל דרישת תשלום הנובעת ממנו. אולם בדיון לפניי, הובהר לתובע כי אין מתן סעד הצהרתי בסמכותו של בית משפט זה. התובע העמיד את תביעתו על סך 1,270 ₪ בצירוף פיצוי עבור 8 שעות שהשקיע מאז הגשת התביעה.

4)הנתבעת טוענת להגנתה, בין השאר, כי הסעד העיקרי בתביעה זו הוא ביטול דרישת תשלום שממילא בוטלה. לדידה, סעד זה אינו בסמכות בית משפט זה. לטענת הנתבעת, הבקשה לפיצוי היא טפלה לחוב, ומאחר ולא קיימת דרישת חוב, אין צורך בפיצוי כלשהו, ולכן מבוקש לסלק את התביעה על הסף. הנתבעת טוענת בנוסף, שאכן הייתה טעות של פקידת הדואר. אולם, העירייה משתמשת במערכת מחשוב, ואין משמעות מבחינתה לחותמות הידניות שהן למעשה אישור התשלום עבור המשלם עצמו. אשר על כן, כשהמערכת המחשובית מצאה שבגין הדו"ח על סך 250 ₪, כנראה שולמו רק 100 ₪, נוצרה אוטומטית דרישת התשלום של ההפרש 150 ₪. בעניין הדו"ח השני על סך 100 ₪ דווח על 100 ₪ בלבד ולא 250 ₪, ולכן לא נוצר עודף בגבייה. הנתבעת טוענת שבמכתבו הראשון של התובע, הוא לא הסביר כי שילם הכל ועל הטעות בשוברים, אלא התייחס רק לכך ששילם 250 ₪ בגין הדו"ח ולא רק 100 ₪ כפי שדווח. הנתבעת טוענת כי לא ידעה, ולא יכולה הייתה לדעת על הטעות שאירעה בדואר, אך מדובר בשגיאה שאינה בשליטתה. לטענת הנתבעת ביום 1.1.14 התקבלו 150 ₪ כהפרש, וכי מאז לא קיים כל חוב של התובע כלפי הנתבעת. הנתבעת טוענת כי פעלה בתום לב, לא התרשלה כלפי התובע ולא הופעלו נגדו הליכי גבייה.

דיון והכרעה

5) לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים בכתבי בי-דין מטעמם וממכלול החומר הקיים בתיק ולאחר ששמעתי את טיעוניהם בדיון לפניי והתרשמתי מדבריהם, נחה דעתי, כי בדין לדחות את התביעה, כפי שיוטעם להלן ובשים לב להוראת תקנה 15(ב) בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי הדין), התשל"ז-1976, לפיה הנימוקים לפסק הדין יובאו באופן תמציתי.

6)לעניין הסעד ההצהרתי, ברי למען הסר ספק, כי אין זה בסמכותו של בית משפט זה ליתן סעדים הצהרתיים, זאת בהתאם להוראת סעיף 60 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בכל מקרה, הדיון בסעד זה הנו מיותר זאת לאור הודעת הנתבעת לפיה הודעת החיוב של ההפרש על סך 150 ₪ האמורים, כבר בוטלה.