ת"ק 60983-12-14 משעיל ואח' נ' Air Bulgaria AD 4700129

 1.הנתבעת לא התייצבה לדיון שהתקיים היום ואף לא הגישה כתב-הגנה. עם זאת, בתאריך 4.6.2015 התייצב תובע 2 במשרדיה בתל אביב-יפו של נציגתה – שמיים פתוחים בע"מ. חברה זו היא שמכרה לתובעים, מטעם הנתבעת, את כרטיסי-הטיסה לבולגריה. התובע המציא לה את כתב-התביעה והזמנה לדיון, אלא שזו סירבה לחתום על אישור-המסירה ולקבל את המסמכים לידיה. מכל מקום, אישור בדבר מסירתה של הזמנה נוספת לדיון, שהפיק ושיגר בית-המשפט לנתבעת בתאריך 14.5.2015, חזר בציון "נמסר לידי מיופה כוח של הנמען הרשום". לשאלת בית-המשפט הסביר התובע כי הנתבעת היא חברה זרה. אלא שלה, כאמור, נציגות בישראל, המשווקת את עסקיה ללקוחות ישראלים כמו התובע ורעיתו. בתכתובת דוא"ל שהציג התובע (ת/1) אף נטלה על עצמה אותה נציגה להעביר לנתבעת את דבר-התביעה. לאור האמור, בהתחשב במהותו של ההליך ובקבוע בתקנה 7(ג) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, אני קובע כי התביעה והזמנה לדיון נמסרו כדין. כמצוותן של תקנות 11-10 לתקנות האמורות, ולאחר שהתובע הצהיר בפנַי כי האמור בכתב-התביעה הוא אמת, אני מקבל את התביעה בהעדר הגנה ובהיעדר התייצבות.

2.עם זאת לא אוכל, כל עיקר, לזַכּות את התובעים בסכום אשר לו הם עתרו. יש להפחית מן הסכום הזה, מהטעמים שאביא להלן, את חלקו-הארי. ענינה של התובענה במזוודה, שאבדה בַּדֶרך ואילצה את התובעים לבלות חלק נכבד מחופשתם, בת שלושה הימים בקיץ שעבר, בניסיון לרכוש בגדים וציוד אישי. על אף שמקץ ימים, ולאחר שנסתיימה החופשה, הוחזרה המזוודה על תכולתה לבעליה, העיב האיחור על החופשה והסב עוגמת-נפש ממשית. דא עקא כי התובעים תבעו לא פחות מ-10,000 שקלים בגין עוגמה זו ועוד עמדו על כך שהנתבעת תשלם להם את מלוא שווייה של החופשה – קרוב ל-5,000 ש"ח נוספים. אלו הן הפרזה ממשית ותביעה לכפל-פיצוי, ועמן לא אוכל להשלים.

חשוב לא פחות: באירוע של איחור בהובלתה של כבוּדה עוסק דין מיוחד, המחיל הסדר נפרד מזה שבדיני הנזיקין הכלליים. חוק התובלה האוירית, תש"ם-1980, המעגן את כללי המשפט הבין-לאומי ההסכמי שישראל היא צד לו, קובע, בצירופם זה לזה של סעיפים 1 ו-3א לחוק כי "על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום הייעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין-לאומית באוויר, שנחתמה במונטריאול ביום 28 במאי 1999 ופורסמה ברשומות, יחולו הוראות אמנת מונטריאול". סעיף 10 לחוק מוסיף ומורה כי אחריותו של מוביל אווירי מוגבלת לאמוּר בחוק ואין להוסיף עליה מכול מקור נורמטיבי אחר. זהו, לשון משפטית, עקרון של "ייחוד-עילה".

במקרה של איחור בהובלתה של כבודה קובע סעיף 19 לאמנת מונטריאול, שישראל ובולגריה הן צד לה, את אחריותו של המוביל האווירי. סעיף 22(2) לאמנה מגביל את הפיצוי בגין איחור שכזה ל-1,000 "זכויות משיכה מיוחדות" לכל נוסע. פירוש הדברים, בתמצית ובפשטות, הוא כי בית-המשפט רשאי לחייב מוביל בנזק, שנגרם עקב איחור בהובלתה של כבודה, עד לתקרת הקבועה באמנה ושיעורה סך של אלפים רבים של שקלים.

3.במקרה דנן לא פירטו התובעים את מרכיבי הנזק שנגרם להם. עם זאת, ברי כי מדובר בטרחה, בתסכול, באובדן-זמן של חופשה ובאובדן הנאה. התובע הסביר בבית המשפט:

"יצאתי לחופשה של 3 לילות. ביום הראשון לא הייתה מזוודה. לא נהניתי בחופשה [ו]לא ניצלתי אותה. רק הסתובבתי שם לקנות בגדים, לי היה קל אבל לאשתי היה קשה" (פרוטוקול, בעמ' 1, ש' 23-21).

אני מעריך את הנזק, שנגרם לשני התובעים יחד, בסכום כולל של 2,000 ש"ח והוא נמוך מתקרת הפיצוי שבדין. על כך יוּספו הוצאות-משפט בסך 500 ש"ח והן ביטוי לאגרה ולטרחה שנגרמה בהכנתו של כתב-התביעה ובהתייצבות לדיון. סעיף 22(6) לאמנת מונטריאול מתיר להוסיף הוצאות כאלו לסכום הפיצוי שנפסק.

אני מחייב אפוא את הנתבעת לשלם לידי התובעים, יחד ולחוד, בתוך 30 ימים מיום המצאתו של פסק-הדין לידיה (ימי הפגרה באים במנין הימים), סך של 2,500 ש"ח. איחור יוסיף הפרשי הצמדה ורבית כדין מיום החיוב ועד למועד התשלום בפועל.