רחמני נ' לוי פישר

הצדדים לתביעה זו מתגוררים בשכנות זה לזה, ברח' התירוש בזיכרון יעקב.

התובע, קבלן שיפוצים ואינסטלציה העותר לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 14, 715 ₪, טוען כי במהלך חודש יולי 2016 הוא הגיע עמה להסכמה בדבר הקמת גדר משותפת בין חצר ביתו לחצר ביתה, ואולם לאחר שרכש את כלל החומרים ואף הקים את הגדר בשלמותה, "נעלמה" הנתבעת והתחמקה ממנו במטרה להימנע מלשאת בתשלום חלקה, דהיינו מחצית מעלות הקמת הגדר.

הנתבעת טוענת להגנתה כי מדובר בגדר שהוקמה ללא הסכמתה ומבלי שהיא התחייבה התחייבות כלשהי לשאת בעלויות ההקמה או בחלק מהן.

בעדותו בבית המשפט סיפר התובע את הדברים הבאים: "...היה מחסן של שמונים מטר בחצר שלי, בשטח שלי. יום אחד החלטתי להרוס אותו כי רציתי לבנות שם... היתה שם גדר רשת והיו לי שם שכנים והכל היה טוב. הגיעה הנתבעת והחליטה שהיא רוצה גדר מבלוקים או מעץ, יש לי משאיות בחצר והיא לא רצתה לראות אותן ורצתה שאעשה גדר של שלושה מטר, אז אמרתי לה שזה לא חוקי לעשות גדר כל כך גבוהה אלא 1.80 מ' זה נורמלי. למרות כל זה עשיתי את הגדר שהיא מעל 2.5 מטר. זה בשביל שיהיה לי שקט ממנה. במשך שנה היא נדנדה לי מה עם הגדר. אמרתי לה שתיתן לי זמן ואעשה את הגדר והיא אמרה לי "מה שתגיד, חצי חצי". באתי, התחלתי לעשות את העמודים, וחפירות, עשיתי בורות... לפי תכנית של מודדי חדרה עשינו את קו הגבול המדויק ולפי זה יצקתי את העמודים. לאחר מכן היא היתה איתי לאורך כל המדידה, מדדנו את הכל שלא תהיה חריגה של מילימטר כי אני יוצק עמודים עם בטון. סיימתי את זה והתחלתי את הגדר שהיא ממש על הגבול שבין שתי החצרות. היא היתה איתי ביום ראשון, אולי קצת ביום השני ומאז היא נעלמה, טלפונים

ושום דבר, עד ששלחתי לה אס.אמ.אס, שאני מבין שהיא לא רוצה לשלם לי. אני לא הייתי צריך את הגדר הזו...". לתמיכת טענותיו צרף התובע קבלות בדבר התשלומים ששילם בעד החומרים שרכש וכן את תצלומי הגדר.

הנתבעת, המאשרת את דבר קיומו והריסתו של המחסן שהיה מוצב בחצר התובע ושימש בשעתו כ"חומה" בין חצרו לחצרה באופן ש"שמר" על שלוות חייה מפני רעשי וריחות הכלים הכבדים החונים דרך קבע בחצרו, טענה בעדותה כי היא בקשה מהתובע שלא להרוס את המחסן, אלא שהוא לא שעה לבקשתה וביום 9.2.16 לקראת חצות, הודיע לה בטלפון כי בבוקר שלמחרת יחל בבניית גדר חדשה שתפריד בין החצרות. לגרסתה, במהלך הימים בהם הקים התובע את אותה גדר היא פנתה אליו מספר פעמים, הביעה בפניו את חוסר שביעות רצונה מן החומר, הסוג והגובה של הגדר שלטענתה אינם מספקים פתרון לבעיות הרעש והריחות הנ"ל ואף הודיעה לו כי לא תשתתף בעלויות ההקמה, אלא שהתובע השיב לה בבוז והמשיך בשלו. עוד טוענת הנתבעת כי חרף התנגדותה בנה התובע את הגדר כשחזיתה האסתטית פונה לכיוון חצר ביתו בעוד גבה פונה אל חצר ביתה. לתמיכת טענותיה צרפה הנתבעת לכתב הגנתה הודעות טקסט שהוחלפו בינה לבין התובע, מפת מדידה ותצלומים של המחסן שנהרס, הגדר שנבנתה והמשאיות, המכולות והטרקטורים החונים בחצר ביתו של התובע.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ונדרשתי לראיותיהם, אני סבורה כי דין התביעה להידחות.

טענת התובע לפיה הגדר נבנתה בהסכמת הנתבעת אשר התחייבה בפניו כי תישא במחצית מהוצאות בנייתה לא הוכחה בדבר. זאת בעוד שגרסת הנתבעת לפיה הלה הודיע לה בשעת לילה מאוחרת כי בניית הגדר תחל ביום שלמחרת, נתמכה בהודעות הטקסט צורפו לכתב הגנתה וכך גם טענתה להעדר סיכום כלשהו ביניהם בנוגע לנשיאה בעלויות הבניה, כפי שהיא עצמה כתבה לו באחת מן ההודעות : "קובי שלום, החל מלפני שנה וחצי שפירק את הגדר/הקיר ללא התייעצות איתי ועד היום, כל ההתנהלות סביב הגדר היתה חד כיוונית. לאורך כל התקופה התרעתי מס' פעמים שהגדר שבחרת לבנות אינה לטעמי ואינה משרתת את הצרכים שלי (לחסום ריח, רעש שהמשאיות שלך מייצרות ולהסתיר את המראה שלהן), יתרה מזה בחרת לבנות את הצד האסתטי של הגדר לכיוון שלך. לאור כל זאת ולאור שלא התייעצת איתי אפילו על עלות הגדר אינני רואה הצדקה להשתתף בעלות בניית הגדר".

מפני כל האמור לעיל, אני מחליטה לדחות את התביעה ומחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך 400 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לתובע, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.