ברו נ' ויינר

1.התובעת הגישה תביעה נגד הנתבע לתשלום סך של 13,689 ₪ להשבת דמי אחסנה ששילמה עבור אופנוע השייך לו. במועד הדיון תיקנה התובעת את סכום התביעה לסך של 16,532 ש"ח בגין ימי האחסון שנוספו ממועד הגשת התביעה ועד ליום 29/5/17, בו הוציאה את האופנוע מן האחסון בתשלום והעבירה אותו לאחסון בביתה. לתמיכה בבקשתה צירפה התבועת קבלות בגין התשלום ששילמה כדמי אחסון (ת/1).

2.התובעת טוענת כי בהיותה בעלת מוסך אופנועים, פנה אליה הנתבע בבקש לתקן אופנוע. בין הצדדים נתגלע סכסוך אשר התברר בבית משפט לתביעות קטנות (ת"ק 53986-04-15). ביום 2/2/16 ניתן פסק דין בתיק ובו נקבע כדלקמן:

"התובע (והנתבע שכנגד) ישלם לנתבעת (ולתובעת שכנגד) סכום של 1,535 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. עם תשלום החוב, תשיב הנתבעת את האופנוע לתובע. כל צד יישא בהוצאותיו." 

3.הנתבע לא קיים את הוראות פסק הדין ולא שילם את הסכום שנפסק, ומשכך פתחה התובעת תיק הוצאה לפועל נגדו. כל אותה העת ועד ליום 29/5/17 אוחסן האופנוע בתשלום בעלות של 30 ₪ ליום. לטענת התובעת, רק ביום 28/10/16 קיבלה הודעה מלשכת ההוצאה לפועל, לפיה הסכום שנפסק לטובתה שולם על ידי הנתבע.

4.התובעת טוענת כי הנתבע פעל בחוסר תום לב, בחר שלא לשלם את הסכום שנפסק על ידי בית המשפט מיד לאחר שניתן פסק הדין, ומשכך לא הקטין נזקיו וגרם ל'תפיחת' הוצאות אחסון האופנוע. במהלך הדיון הבהירה התובעת כי כיום נמצא האופנוע בביתה וזאת לאחר שעברה לדירה אחרת המאפשרת זאת, ובכך לטענתה הקטינה את הנזקים.

5.הנתבע מצידו טוען כי זה 3 שנים נמצא האופנוע שלו בחזקת התובעת שלא כדין. לטענתו, התובעת מבקשת לקבל ממנו כספים בחוסר תום לב, הוא מעולם לא אישר לה לאחסן האופנוע בתשלום, ובפועל היא לא שילמה כלל הוצאות אחסנה. עוד לטענתו, לנתבעת תרומה משמעותית להתפתחות הסכסוך בין הצדדים ולנזק שנגרם. לדברי הנתבע לא קיים אחר הוראות פסק הדין שכן לא הצליח לאתר את התובעת, וכל נסיונותיו ליצור עמה קשר לא צלחו, עד שפתחה תיק הוצאה לפועל נגדו. בנוסף התשלום התעכב בשל בקשת רשות הערעור שהגישה התובעת על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

6.כאמור לעיל, פסק הדין ניתן ביום 2/2/16. הנתבע בחר שלא לקיים את פסק הדין סמוך למועד בו ניתן ואף לא במשך 30 הימים בהם איפשר לו בית המשפט להעביר את התשלום.

7.הנתבע טען כי הטעם לכך הוא נסיונותיו הבלתי פוסקים ליצור קשר עם התובעת שלא צלחו, אולם לא צירף כל אסמכתא לתמיכה בכך. תיעוד לנסיונות הנתבע ליצור קשר עם התובעת קיים לראשונה ביום 14/7/16 בהתכתבות בין הצדדים (נ/1). בהקשר זה יאמר עוד כי לכתב ההגנה צורפה תכתובת מחודש פברואר בין הנתבע לעורך דין (סומנה כנספח ח'), בה מסר עורך הדין לנתבע את כתובת התובעת. לא ברור באיזו שנה נכתבה ההודעה אולם לאור כך שהתביעה דנא הוגשה בפברואר 2017, ניתן להניח שההודעה נכתבה לפני כן – בפברואר 2015 או בפברואר 2016. הנה כי כן, הנתבע ידע באיזו כתובת ניתן להשיג את התובעת. זאת ועוד, אין בעובדה שהתובעת ביקשה להגיש ערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצוע התשלום בהתאם להוראת בית המשפט.

8.גם התובעת בחרה שלא לסיים העניין, לא הסכימה לבקשת הנתבע להיפגש עמה, ובכך תרמה להגדלת הנזק. אף לאחר שהודיע לה הנתבע כי שילם את החוב בלשכת ההוצאה לפועל, לא עשתה התובעת כל מאמץ לקיום פסק הדין. מצופה היה מן הנתבעת כי תפעל אחרת לאחר תשלום הסכום שנפסק לטובתה. בעניין זה יפים דברי בית המשפט בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים לפיהם התובעת יכלה להפעיל את זכות העכבון על פי החוק, אולם בשל אופיה המיוחד של זכות זו היה עליה להפעילה בתום לב (עמ' 9 לפסק הדין בת"ק 53986-04-15, צורף כנספח לכתב התביעה ולכתב ההגנה).

9.לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות הענין, ובנסיבות שפורטו לעיל בהן תרמו שני הצדדים תרומה משמעותית לעלויות האחסנה, אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובעת את עלות דמי האחסנה החל מיום 3/2/16 – יום לאחר מתן פסק הדין, ועד יום 14/7/16 - המועד הראשון בו ביקש הנתבע מהתובעת להיפגש ולסיים העניין. בהתאם ישלם הנתבע לתובעת סכום של בסך של 5,722 ₪.