ת"ק 59381-03-14 בן עמי נ' י.ד. רגב רהיטים (1997) בע"מ

לפניי תביעה לביטול עסקה לרכישת "פינת אוכל" בסך של 6,000 ש"ח שעילתה הפרת חובות המוטלות על המוכר מכוח חוק המכר, התשכ"ח-1968.

1. ביום 20.10.2013 רכשה התובעת מן הנתבעת "פינת אוכל" המורכבת משולחן ושישה כסאות ישיבה בעלי רגליים מתפרקות בעד סך של 6,000 ש"ח, וכן שילמה 300 ש"ח עבור הובלה לביתה. בכתב התביעה נטען כי פינת האוכל סופקה כיומיים לאחר ביצוע העסקה, בעת שהתובעת הייתה בעיצומו של יום עבודה, ועל כן חתמה במהירות על ההזמנה ושבה למקום העבודה בלא לבדוק את הממכר. עוד באותו שבוע, כשבחנה את פינת האוכל, גילתה פגמים ואי התאמה בריהוט: אחת מרגלי השולחן הייתה סדוקה לחלוטין, דבר שפגע בשווי הממכר ובמראהו; ושישה הכיסאות שסופקו היו בגבהים שונים ולא תאמו את ההזמנה. התובעת התקשרה מיד לנתבעת וביקשה כי הפגמים יתוקנו. תלונת הנתבעת הועברה ליבואן בהתאם לדרישתו, ולאחר כשבוע הגיעו שליחי הנתבעת כדי להחליף את רגלי הכיסאות ולהביאם לגובה אחיד. אולם ניסיון התיקון לא צלח והכיסאות נותרו בגבהים שונים. נציגי היבואן צילמו את רגל השולחן כדי לספק ליבואן מידע ויזואלי על אודות הסדק. משקיבל את התצלום, הפנה היבואן את התובעת לנתבעת כדי שהאחרונה תפתור את המצב בטענה שמדובר בפגם שנגרם ממגע של רגל השולחן עם מים אשר אינו פגם בייצור. הנתבעת סמכה את ידיה על דברי היבואן וסירבה אף היא להחליף או לתקן את רגל השולחן הפגומה. משפנייה נוספת לנתבעת לא הועילה, פנתה התובעת למועצה הישראלית לצרכנות כדי שתסייע לה למצות את זכויותיה. המועצה שלחה שני מכתבים לנתבעת שלא זכו למענה. מכאן קצרה הדרך להגשת התביעה שלפניי, אשר נטען בה – במישור המשפטי – כי הממכר לוקה באי התאמה המקימה לתובעת זכות לבטל את העסקה ולזכות בהשבה לפי סעיפים 11 ו-27 לחוק המכר, התשכ"ח-1968. התובעת עותרת אפוא למתן צו לביטול העסקה ולחיוב הנתבעת להשיב לה את מלוא הסכום ששילמה, לרבות הובלה, בסך כולל של 6,300 ש"ח; וכן בפיצוי בסך של 1,000 ש"ח בגין עגמת נפש וחוסר הנוחות שנגרמו לה.

    

2. בכתב ההגנה נטען כי התובעת פנתה אל הנתבעת כשלושה שבועות מעת שקיבלה את פינת האוכל, והנתבעת פנתה ליבואן שסיפק את המוצר ישיבות לבית התובעת ואחראי לתת שירות בעניינו. נציג היבואן ניגש לבית התובעת וזיהה שהפגם ברגל נבע מספיגת מים על אף שבעת הרכישה הוסבר לתובעת מהות החומר שממנו עשויה פינת האוכל, והתובעת אף הוזהרה שלא לשטוף את רצפתה במים בכמות רבה בסמוך לשולחן מאחר שרגליו עשויות חומר סופג וצבע אפוקסי. הנתבעת טוענת כי נציג היבואן הציע לתובעת להזמין מומחה שיחווה דעה אובייקטיבית בדבר הנזק וסיבתו, אך האחרונה סירבה. נטען כי הנתבעת אינה הגוף שנותן שירות למוצר, אלא היבואן עצמו עושה כן; כי אין אחריות על נזקי מים; כי לאחר שהתובעת ציינה בפני הנתבעת כי רצפתה מרוצפת עץ ולכן לא יתכן שהשתמשה במים רבים לשטיפה, נסע בעל החנות לביתה של התובעת, ואז, למרבה הפתעתו, נוכח שביתה מרוצף שיש, ועל כן הסבירות שהשתמשה בכמות רבה של מים היא גבוהה. לבסוף הודגש כי לא זו בלבד שהוסברה לתובעת מהות הריהוט שרכשה, אלא שהיא גם ראתה את המוצר במו עיניה. לשיטת הנתבעת, התובעת התעלמה מכל ההסברים שניתנו לה בחנות והיא כעת מנסה להאשים את הנתבעת בפגם שנוצר משימוש לא זהיר במוצר.

    

3. בדיון לפניי העידה התובעת בחקירה ראשית ושבה על גרסתה. מנכ"ל הנתבעת, מר X, ביקש לחקור את התובעת ונעתרתי לכך. מר X שאל את התובעת אם ביקר אצלה בבית כדי לראות את השולחן, והיא השיבה נחרצות כי הבטיח שיעשה כן אך לא בא. לאחר מכן התקיימו חילופי דברים בין מר X לנתבעת שמהם עלה כי מר X התבלבל ולמעשה לא ביקר בבית התובעת. לשאלת בית המשפט בדבר נסיבות היווצרות הסדק ברגלו של השולחן, השיב מר X שסדק כזה יכול להיגרם גם לאחר שהשולחן נמצא יום אחד בשימוש ובלבד שנחשף לכמות גדולה של מים. לשאלת בית המשפט אם לא צריך לתת הוראות מיוחדות לגבי טיפול בריהוט רגיש מסוג זה, השיב מר X כי "לא נצא מזה. כל רהיט, עץ למשל, תקח אותו במים הוא יתפוצץ" (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 15-14). כשנשאל מר X אם יש אפשרות להחליף את הרגל של השולחן, השיב שאפשר לתקן אך אין אפשרות להחליף, שכן אין לו רגל כזו במלאי, וייבוא מחו"ל יצריך המתנה של 90 יום לפחות. התובעת הדגישה כי אינה מעוניינת בתיקון משום שמדובר בשולחן שמתפורר, שכן ארבע הרגליים סדוקות; שניים מהכיסאות גבוהים ושניים נמוכים. מר X סיכם את דבריו במשפט: "בשום חברה לא נותנים אחריות על נזקי מים. נזקי מים יכולים להרוס מדינות. אינני מוכן לקחת אחריות. הסכמתי לסדר לה באופן חריג".

    

4. קודם שנבוא לפן המשפטי, נקדים ונעמוד על התשתית העובדתית הצריכה להכרעה. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות האירוע: בעוד שהתובעת טוענת כי הבחינה בפגם יומיים לאחר שקיבלה את פינת האוכל ופנתה לנתבעת לאלתר, הנתבעת טוענת כי התובעת פנתה אליה כעבור כשלושה שבועות מעת שהמוצר סופק; בעוד שהתובעת טוענת כי השולחן הגיע כשרגלו סדוקה, הנתבעת טוענת כי הסדק נגרם כתוצאה משימוש לקוי במוצר – חשיפתו לכמות גדולה של מים. אומר מיד כי מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת על פני גרסתו של נציג הנתבעת. התובעת העידה לפניי ברגש. את פינת האוכל רכשה במיטב כספה במטרה לארח את משפחתה, וכשגילתה את הפגם חשה מפח נפח וטענה כי פנתה לאלתר לטפל בעניין במטרה להסדירו. התרשמתי שמידת החשיבות שהנתבעת ייחסה לנושא הייתה רבה, ועל כן סביר בעיניי שתיטיב לזכור את הפרטים הרלוונטיים. מנכ"ל הנתבעת, לעומת זאת, לא זכר את נסיבות האירוע. במהלך הדיון התברר כי טעה לחשוב שביקר בביתה של התובעת. לכך יש להוסיף כי אופי הפגם – סדק גדול ובולט ברגלו של השולחן – מתיישב יותר עם הגרסה שלפיה השולחן התקבל פגום מאשר עם הגרסה שהוא נוצר כתוצאה מחשיפה ממושכת למים. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הצהרת התובעת – שלא נסתרה – כי ביתה מרוצף בפרקט ועל כן אינה משתמשת במים בכמות רבה לצורך ניקויו. הנתבעת אמנם טענה כי ביתה של התובעת מרוצף שיש. אלא שטענה זו התבררה כמוטעית, לאחר שהובהר כי מנכ"ל הנתבעת התבלבל ולמעשה לא ביקר בבית התובעת. לבסוף, הואיל ואין טוב ממראה עיניים, ראיתי לצרף תצלום של הרגל הסדוקה:

    

   

    

   הגם שאיני מומחה לריהוט, פחות מסתבר בעיניי שהפגם הניבט בתצלום נוצר באחת בעקבות חשיפה למים, אפילו היה מדובר בכמות גדולה. יותר מסתברת בעיני הגרסה כי מדובר בפגם "עמוק" ו"שורשי" יותר, שמקורו בייצור או בהובלה. אני קובע אפוא כממצא שבעובדה כי השולחן התקבל אצל התובעת כשהוא סדוק ברגלו. על כך שהכיסאות שסופקו עם השולחן הם בגבהים שונים זה מזה – אין למעשה מחלוקת.