לנדאו ואח' נ' רצולסקי ואח'

לפני תביעה ותביעה שכנגד.

בתביעה העיקרית טוען התובע כי יחד עם אשתו השכיר לנתבע נכס מפברואר 2006 ועד סוף ינואר 2016. הנתבע השתמש בנכס כמשרד לראיית חשבון. בינואר 2016 הבחין התובע כי הנכס סגור ומשכך – פנה לנתבע וביקש את מפתחות הנכס "אם הוא לא נמצא ממילא במקום". הנתבע מסר את המפתחות ללא תנאי.

לאחר זמן התברר לתובע כי הנתבע לא שילם דמי ארנונה וניהול הבניין (בסך כ-4,000 ₪ ו-2,000 ₪ בהתאמה; ארנונה מ-20.12.15 ועד סוף ינואר 2016 ודמי ניהול לינואר 2016). נוכח הפרה יסודית זו של ההסכם דורש התובע גם פיצוי מוסכם (בסך כ-6,000 ₪) וכן הוצאות משפט. בסה"כ עומדת התביעה על סך כ-12,300 ₪.

בדיון הבהיר התובע כי לעמדתו, כל מה שלא הוסכם על ידי הצדדים בכתב כאילו לא הוסכם וכי אין לנתבע כל ראיה המלמדת על הסכמות שונות מאלו שבהסכם השכירות.

בתביעה שכנגד טוען הנתבע (מטעמי נוחות ייקראו הצדדים גם בתביעה שכנגד על פי תארם בתביעה העיקרית) כי בראשית ינואר 2016 פנה אליו התובע וביקש להשתמש בנכס לצורך ביצוע עבודות התאמה לקראת כניסתו של שוכר חדש. הנתבע טוען כי התובע עשה שימוש בחשמל עליו שילם הנתבע וכי בתקופת השימוש שעשה התובע בנכס הוא נכנס בנעלי הנתבע ועליו לשאת בתשלומים בגין הנכס – ובכלל זאת בארנונה ובדמי הניהול.

הנתבע טוען כי על התובע לפצותו בגין דמי שכירות בסך כ-7,400 ₪, התקנות ושיפוצים שביצע בנכס בסך כ-15,000 ₪, הוצאות משפט (4,500 ₪). בסה"כ עומדת התביעה שכנגד על סך כ-27,000 ₪.

בתום הדיון הסכימו הצדדים והסמיכו את בית המשפט לפסוק בתובענה דנן על פי שקול דעתו, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, ללא נימוקים.