ת"ק 58447-12-15 דמתי נ' ע"י זאן יעקב

 בתאריך 15.12.15 מסר התובע את שמיכת הפוך שלו לניקוי במכבסה שבבעלות הנתבע מר יעקב ז'אן, בחדרה. בעתירתו לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בסך 2,000 ₪, טוען התובע כי במעמד מסירת השמיכה לניקוי נאמר לו שהוא יוכל לקבלה בחזרה בתוך יומיים, אלא שבהגיעו אל המקום בחלוף כשבוע טענו עובדות המכבסה כי הן אינן מוצאות אותה ובקשו שיגיע למחרת היום כדי לברר את פשר הדבר עם הנתבע עצמו. ביום שלמחרת (21.12.15) הגיע התובע אל המכבסה ולאחר שלא מצא בה את הנתבע, הוא בקש לשוחח עמו בטלפון. בשיחה זו – כך טוען התובע – דיבר איתו הנתבע ב"צורה שהעליבה אותו" ויחד עם זה הבטיח כי יביא לו את השמיכה לביתו, אך לא עשה כן.

התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 28.12.16 לאחר שעד למועד זה הוא לא קבל את שמיכתו ולא שמע עוד מהנתבע.

הנתבע, המאשר כי השמיכה נמסרה לניקוי ביום 15.12.16, טוען להגנתו כי עוד בעת קבלתה על ידי מי מעובדות המכבסה, הובהר לתובע כי השמיכה מוכתמת באופן שיחייב את כיבוסה וייבושה וכי הדבר ייארך מספר ימים. אלא שמכיוון שהכתמים נותרו עליה גם לאחר מכן, ניסה הנתבע לנקותה פעם נוספת ומשהכתמים לא ירדו גם הפעם והתובע שהגיע אל המכבסה הבין כי השמיכה אינה מוכנה, הוא "החל לצעוק ולהתעצבן" תוך הטחת האשמות ולא היה מוכן לשמוע את הסבריו.

בעדותו בפני חזר התובע על עיקרי טענותיו, הכחיש מכל וכל את טענות הנתבע בדבר הכתמים על השמיכה ו/או ההסברים שניתנו לו בהקשר זה באמרו "הוא אמר לי שהוא לא מוצא את השמיכה ולא אמר כלום על כתמים" והציג בפני את התכתבותו עם הנתבע מהימים 2.2.16-3.2.16 (ת/1) הנפתחת בהודעת הנתבע בדבר "השמיכה שמחכה לו במכבסה לאחר ניקוי מסיבי של 3 פעמים" ונכונותו להביאה אליו. בתשובתו להודעה זו שאל התובע את הנתבע "מה קרה שהוא נזכר אחרי חודשיים?" והבהיר לו שהנושא "נמצא בתביעה בבית המשפט". בהמשך כתב לו הנתבע כי הוא "לא מאחל לו את מה שהוא עבר ועובר" וציין כי מה שיחליט יהא מקובל עליו ואילו התובע השיב לו כי התנהגותו כלפיו פגעה בכבודו. בהמשך התכתבות זו מיום 2.2.16 נענה התובע להצעות הנתבע וכתב: "בסדר... אני אכבד את בקשתך/מילותיך. מקווה שזה אמיתי... תחזיר את השמיכה ואבטל את התביעה. כי כוונתי היתה להעמיד אותך במקום...". אלא שלמחרת בבוקר (3.2.16) הודיע התובע לנתבע שהוא "לא ישן טוב על זה" ושהוא חוזר בו מהעניין ובהמשך הוסיף כי הוא מוכן להתפשר בזה שיקנה שמיכה חדשה שהוא (הנתבע) יממן. לכך השיב הנתבע בשלילה.

לשאלתי השיב התובע כי הוא חזר בו מהסכמתו לקבל את השמיכה כי הרגיש לא טוב עם מה שקרה, אישר שהשמיכה עדיין נמצאת ברשות הנתבע ואמר כי הוא אינו זוכר מה קרה במהלך חודש ינואר מאז הוגשה תביעתו לבית המשפט ועד שהנתבע פנה אליו ביום 2.2.16 כאמור.

בשלב זה ולאור דברים אלה הצעתי לצדדים כי הנתבע ישיב לתובע את שמיכתו ויפטור אותו מן התשלום בעד ניקוייה ואולם התובע הבהיר כי לא יוכל להסכים להצעה זו "כי היא משאירה לו טעם לא טוב" והבהיר כי הוא אינו מעוניין עוד בשמיכה.

הנתבע אשר עמד גם הוא על גרסתו, השיב לשאלותי כי אין בידיו תיעוד כלשהו להוכחת הטענות בדבר הניקוי החוזר של השמיכה, אמר כי הוא לא העליב את הנתבע והסביר כי באותה תקופה היו לו קשיים אישיים מסוגים שונים.

לאחר ששמעתי את גרסאות הצדדים דעתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

גרסת התובע נשמעה לי מהימנה יותר מזו של הנתבע אשר הותיר עלי את הרושם של מי שניסה בשעתו – ורק בפנייתו אל התובע מיום 2.2.16 - לתרץ את אי השבת השמיכה לתובע (ככל הנראה בשל אי סדר מסוים ששרר בעסקו בתקופה הרלבנטית וחוסר פניותו לטפל בבעיה) בכתמים שהצריכו את שליחתה לניקוי חוזר פעם אחר פעם. הנתבע נמנע מלהביא לעדות בבית המשפט את עובדות המכבסה אשר עמדו באותה עת בקשר עם התובע, בשעה שהוא יכול היה לעשות כן לשם הפרכת גרסתו של הלה.

בכגון דא נפסק כי הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים פועלת לחיזוק ראיות הצד שכנגד, הואיל וזו מקימה הנחה לרעת הצד הנמנע מהבאתה, שלו נשמעה עדותו של העד- היה בה כדי לתמוך בגרסת היריב (י' קדמי "על הראיות" (חלק ראשון), תש"ע-2009, עמ' 418 וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו).

סוף דבר, מאחר ומדובר בתביעת עלבון אשר הוגשה לבית המשפט בחלוף כ- 10 ימים בלבד מאז נוצרה עילתה, כשהתובע לא עשה דבר להשבת שמיכתו לידיו בכל התקופה שלאחר מכן, הסכים להצעת הנתבע שהציע להביא אותה לביתו ולאחר מכן חזר בו, אני מחליטה לחייב את הנתבע להשיב לו את השמיכה מבלי לגבות את התמורה בעד ניקוייה. בנוסף לכך יפצה הנתבע את התובע בסך של 500 ₪ בשל העובדה שפנייתו אליו בהצעה הנ"ל באה רק בעקבות פנייתו של הלה אל בית המשפט.