כלילי נ' אריאלי ואח'

1.לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי רכוש של רכב התובעת בתאונת מיום 19.02.2015 בה היה מעורב רכב הנתבע 1 (להלן: "התאונה"). הנתבעת 2 היא מבטחת רכב הנתבע. בכתב התביעה נתבעים נזקי הרכב שהוכרז כ"אובדן כליל", הוצאות שכ"ט השמאי ועוגמת נפש.

2.לצדדים גרסאות שונות באשר לנסיבות התאונה, וכל צד מגלגל את האחריות לפתחו של משנהו. התובעת טוענת בכתב התביעה כי רכב הנתבע יצא מחניון בניין, באופן מפתיע ורשלני, פגע ברכבה שהיה בנסיעה כדין ו"שפשף" אותו, וכי רכב התובעת נהדף ופגע ברכב נוסף חונה. לטענת הנתבע בכתב ההגנה הוא יצא מחניה בבניין, לאחר שווידא כי נתיב הנסיעה פנוי, וכשהבחין ברכב התובעת מימין, בלם את הרכב ועצר. התובעת שהגיחה במהירות ובחוסר זהירות בלמה את רכבה אולם כתוצאה ממהירות נסיעתה, החליק רכבה לימין הדרך ופגע ברכב חונה וברכב הנתבע.

3.רכב התובעת, על פי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה, נפגע בשני מוקדים, בחזית מצד ימין ובצדו השמאלי והוכרז כניזוק כליל. הפגיעה במוקד הימני ברכב התובעת, על פי חוות דעת השמאי חמורה יותר מהפגיעה במוקד השמאלי ומוערכת בסך של 8,750 ₪. הנזק במוקד השמאלי הוערך בסך של 1,298 ₪. בתמונות רכב התובעת כפי שצורפו לחוות דעת השמאי נראה רכב התובעת עם פגיעת "מעיכה" של הפח בקדמת הרכב מימין וכיפוף הפגוש. על פי חוות דעת השמאי הפגיעה במוקד השמאלי של רכב התובעת היא בכנף. הרכב החונה בו פגע רכב התובעת, נראה עם פגיעה בחלק השמאלי אחורי של המרכב. רכב הנתבע, על פי העדויות, לא ניזוק בתאונה.

4.הנהגים המעורבים בתאונה העידו בפניי והדגימו במכוניות צעצוע את אופן התרחשות התאונה. בנוסף, התובעת הציגה סרטון של הרחוב בו ארעה התאונה.

5.התובעת העידה כי נסעה בכיוון נסיעתה ולאחר שפנתה שמאלה בעקומה חדה, היה פס האטה והיא נסעה לאט. לאחר פס ההאטה בכביש, שלפי עדות בעלה של התובעת היה במרחק של 25-20 מטר ממקום התאונה, התובעת האיצה. לדברי התובעת: "אחרי פס ההאטה רציתי לתת גז ובשני הצדדים היו מלא מכוניות (עמ' 1 שו' 11-10) אז רכב הנתבע יצא פתאום לנתיב נסיעתה מחניון בניין שהיה מצד שמאל, התפרץ לכביש ובאינסטינקט היא סובבה את ההגה ימינה והתנגשה ברכב חונה מימין. (עמ' 1 שו' 12-15). התובעת הבהירה כי לא היה לה זמן לבלום וכן כי: "הרגל שלי הייתה על הגז" (עמ' 1 שו' 16) ואישרה כי ראתה את הנתבע לפני התאונה (עמ' שו' 17). הפגיעה מרכב הנתבע הייתה בצד שמאל קדמי של רכב התובעת, על פי עדותה, ולרכב הנתבע כמעט ולא היה כלום, פרט ל"שפשוף קטן". בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי יום התאונה היה יום גשום והכביש היה רטוב, כי ראתה את רכב הנתבע לפני התאונה בעצירה, אולם לא ראתה את הרכב יוצא מהחניה. התובעת הבהירה כי הנתבע ראה אותה ובלם באמצע הרחוב, כשהוא בולט בכל הנתיב עם חלקו הימני מעבר לקו המכונית שחנתה משמאלה (עמ' 2 שורה 7). כן חזרה התובעת ואישרה בחקירתה: "כשנתתי את הגז, הוא יצא, ראיתי וסטיתי. הרגל שלי הייתה על הגז. לא בלמתי" (עמ' 2 שו' 12-13).

6.הנתבע חזר על גרסתו בעדותו לפיה הסתכל לשני הכיוונים ומשלא ראה אף אחד החל לצאת. ברגע שראה את רכב התובעת מצד ימין עצר והתובעת החליקה לתוך רכבו מימין. הנתבע אישר בעדותו כי רכבו בלט לנתיב הנסיעה. לדבריו: "כל רכב שהיה עובר, היה מוכרח לעצור או להאט, אני לא יודע אם היה מצליח לעבור שם" (עמ' 2 שו' 29-30). הנתבע העיד כי היה יום גשום, אולם לא ציפה כי רכב התובעת יחליק כך. הנתבע הבהיר בחקירתו הנגדית כי כשירד מהרכב ואמר שהוא מצטער, לא התכוון ללקיחת אחריות לתאונה.

בטופס ההודעה למבטחיו (נ/1) חזר הנתבע על גרסתו בעדותו, כשבתרשים מקום התאונה בטופס ההודעה מצויר רכב הנתבע בולט אל נתיב הנסיעה, ביציאה מהחניה.

דיון והכרעה

7.אף שעסקינן בתביעות קטנות בהן בית המשפט מגמיש את דרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין שומה על התובע להוכיח את תביעתו, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה". נטל ההוכחה הוא נטל הבאת הראיות, נקבע במשפט האזרחי על פי "הטיית מאזן ההסתברות", לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות שבפניו, את דיותן ואת משקלן. (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"ד נז(4) 981 (2003).

8.בחנתי את עדויות הנהגים המעורבים, את זירת התאונה ואת הנזק בכלי הרכב של הצדדים. על יסוד כל אלה מצאתי לקבל את גרסת הנתבע לתאונה כמסתברת יותר לתאונה, ולהטיל על התובעת ועל הנתבע את האחריות לתאונה, בחלקים שווים. אבהיר;