שור נ' אמסלם ואח'

תביעה כספית בסכום של 2,984 ₪ בגין נזקי רכוש שנגרמו לתובעת בתאונת דרכים.

1. בתאריך 22.3.17, בכביש 443 לכיוון גבעת שאול ארעה תאונת דרכים בין רכב שבו נהגה התובעת לבין רכב שבו נהג הנתבע. אין מחלוקת כי מופע הרמזור בכיוון נסיעתם של שני הנהגים היה אדום, וכי התובעת עמדה עם רכבה בנתיב הנוסע "ישר". נתבע 1 היה בנתיב הפונה ימינה בלבד, אך הוא ביקש לעבור נתיב קרי, להיכנס לפני רכבה של התובעת.

2. לטענת התובעת, כאשר מופע הרמזור התחלף לירוק הנתבע "חתך" אותה ונכנס לפניה לנתיב שלה, תוך שהוא פוגע בצידו הימני-קדמי של רכבה. חרף הפגיעה, הנתבע לא עצר והמשיך בנסיעה רצופה תוך שהיא נאלצת לנהל אחריו מרדף ולהבהב לו באורות הרכב כדי שיעצור. כאשר עצר לבסוף סירב לתת לה פרטים ורק כאשר הגיעה משטרה למקום הוא מסר לה את פרטיו.

3. הנתבע מודה כי ביקש לעבור לנתיבה של התובעת, אולם טוען שמאחר שנפתח רווח בין רכבה לבין הרכבים שנסעו לפניה, סבר כי היא מאפשרת לו להיכנס. לטענתו, הצליח לעבור כמעט עם כל רכבו בטרם היא זו שפגעה בו. הנתבע מכחיש שניסה לברוח, אלא טוען כי מאחר שהרכבים החלו בנסיעה מהירה הוא עצר במקום האפשרי הראשון, לאחר תחנות האוטובוסים.

לאחר שקראתי את תיק בית המשפט ושמעתי את בעלי הדין, דין התביעה להתקבל. הנתבע הוא שאחראי לקרות התאונה ואין אשם תורם מצידה של התובעת.

4. אין מחלוקת כי הנתבע ביקש לעבור נתיב, ובהתאם לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון".

5. תמוה בעיני כיצד נהג שרכב אחר לכאורה פוגע בו אינו עוצר בו במקום ויוצא מהרכב כדי לבדוק את הנזק ולהחליף פרטים עם הנהג הפוגע, או לכל הפחות, מתאם עימו עצירה משותפת בסמוך, אם עמידתם מפריעה לתנועה. קשה אפוא לקבל את גרסת הנתבע כי התובעת היא זו שפגעה בו והוא מצדו המשיך בנסיעה. גם אם לכאורה לא יכול היה לעצור בשל עומס התנועה, אזי משחלפו את הצומת ניתן היה לעצור בצדי הדרך. התובעת נאלצה "לרדוף" אחריו כדי שיעשה כן, וגם כאשר עצר סירב לתת לה פרטים אלא לאחר הגעתו של שוטר שאז התרצה (פרוטוקול עדותו של הנתבע בעמ' 2 שו' 19-21 ובשו' 27-28). לכך יש להוסיף כי ברכב שבו נסע הנתבע היתה רעייתו, שלא הובאה לעדות בבית המשפט. חזקה על הנתבע כי לו היתה עדותה תומכת בגרסתו, היה מביאה למתן עדות, ולא היה מונע מבית המשפט ראיה רלוונטית (רע"א 2939/13 פלדמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2013) בפסקה יז; ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980)).

בנסיבות אלו, כאמור, המסקנה היא כי הנתבע אחראי באופן בלעדי לקרות התאונה. אעיר כי הגם שהתובעת שוחחה בטלפון תוך כדי נסיעתה, לדבריה היה זה באמצעות הדיבורית שברכבה, ובכל מקרה הנתבע לא הוכיח אחרת.

6. אשר לנזק; הנתבעים לא חלקו על הנזק ומשום כך יש לראותו כמוכח. התובעת שילמה השתתפות עצמית בסכום של 1,662 ₪, היא לא קיבלה פיצוי בסך של 768 ₪ בגין ירידת ערך; ודמי כינון הפוליסה היו בסכום של 4 ₪. סך הפסדיה הוא 2,434 ₪ (ראו אישור חברת הביטוח "ביטוח ישיר" מיום 13.9.17).